עכשיו שחזרתי לעצמי, הרשו לי לשתף אתכם בכמה תובנות אליהן הגעתי בשבוע האחרון:
- ארה"ב היא יבשת ענקית, כל הזמן קורה כאן משהו. המחלה הזו החזירה לחיי את CNN ולג'אנקי חדשות כמוני היה משהו לראות כל הזמן.
- למדתי ה-מ-ו-ן על לינדזי לוהן. לא שזה עניין אותי אבל עדיין ראיתי.
- הימים בהם הייתי מתחפרת במיטה עד שזה יעבור הם ממש מאחורי. מישהו צריך להעיר את הילדים, להלביש, להאכיל, לצייד את תיק האוכל, לקחת לגן או לביה"ס, לאסוף מהגן ומביה"ס, להכין צהריים, לקחת לחוג, להחזיר הביתה ולהכין ארוחת ערב. אפשר לחזור להיות חולים אחרי שהמפרנס חוזר הביתה לקראת שעת המקלחת-ולישון. אולי בעצם זו הסיבה שלקח לי כפול זמן לצאת מזה מאשר שהיה בישראל.
- בבית המרקחת המקומי יש תרופה לכל דבר שניתן לרכוש ללא מרשם. לא משנה שלכל תרופה כזו יש גם תופעות לוואי שיכניסו אתכם לטיפול נמרץ, העיקר שיש איזו חברה שמרוויחה מלקוחות שמאמינים שאם הם עייפים, כדאי לקנות משקה מעורר שמכיל מי-יודע- אילו כימיקלים שיחגגו להם, בעיקר על חשבון הלב ומערכות גוף שוליות אחרות.
- האמריקאים אולי עדיין לא יכולים למצוא את מצרים על המפה אבל הם עכשיו יודעים שהיא באמת קיימת ולא רק בסרט של דיסני. אבל הם עדיין לא יכולים לבטא את שם הנשיא (האסני מאבאררראק)
- אני צריכה בגדים חדשים. זה לא קשור לנושא אבל עדיין חשוב לציין את זה.
והנה עוד קצת תובנות, עכשיו שחזר לי החשק לשחק עם הילדים בחצר אחה"צ -
תמיד תזכרו לרדוף אחרי החלומות, גם אם הם עלולים להתנפץ
כי המרדף עצמו גם הוא מהנה מאד ואף עשוי ללמד אתכם הרבה על החיים ועל עצמכם
תזכרו לשאוף גבוה, בסוף תתפסו את החלום.
גם אם הוא זמני ומהווה חוויה חולפת, עדיין תהנו ממנו
מספיק פילוסופיה להיום.
I'm back, baby!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה