יום שלישי, 26 ביולי 2011

תובנות מהביקור בישראל, אחרי שנה של גלות (נוחה) בקליפורניה או – ביקור חד שנתי הוא ביקור איכותי!



1. האייס קפה מתוק מדי (בסוף התרגלתי לבקש גרניטה)
2. אני מסוגלת לחזור להיות נהגת שודים תוך יום אחד על הכביש בתל אביב (גם ככה זה סוג של תחביב שלי)
3. כיף להיות הילדה הכי פופולרית
4. הפלייליסט של גלגל״צ בשעות הצהריים הוא יותר טוב ממה שאני שומעת בשעות הצהריים שלי, שהם אמצע הלילה בישראל (כנראה ש״בוא נרקוד עד אור הבוקר״ של יהודית רביץ לא מתאים לשלוש בבוקר).
5. תל אביב השתפרה מאד בכל מה שקשור באופניים (לטובתנו, כן!)
6. תל אביב השתפרה מאד בכל מה שקשור לדוחות חניה (לרעתנו, כן??)
7. עדיף להכין את עצמך לשיא החום והלחות, כי אז אתה מסתובב ברחובות ואומר ״וואלה, לא כ״כ נורא פה!״
8. אפשר לקיים עשר פגישות שונות במהלך היום וזה עוד לפני שאוספים את הילדים מהקייטנה ומתחילים עם פגישות אחר הצהריים
9. לא אמצא בסן פרנסיסקו (שלא לדבר בסאניוויל) קערת יוגורט טרי + פירות טריים + גרנולה טריה כמו בתל אביב

 יאמממממ...


10. מגיע לי פרס ישראל לאנשי חינוך אם אני באמת הולכת לעבוד עם הגדול על כל החוברות-לכתה- א׳ שרכשתי
11. לא צריך שירותי גלישה לסלולרי. ברוב המקומות, בטח בתל אביב והמרכז, יש גלישה אלחוטית חינמית בכל מקום. ואם אין, תמיד אפשר לגנוב מהשכנים.
12. צריך לבקר שוב בחופי ישראל כדי לזכור כמה הם חסרים לנו ולמה החופים שיש לנו פה הם לא בדיוק אותו דבר (לישראלים ששואלים מדוע – החול בחופי קליפורניה דומה לחול בחופי אילת – עם אבנים קטנטנות אבל כואבות, ומי האוקיינוס הם לגמרי לא חמימים כמו מי הים התיכון)

 שקיעה בחוף גורדון

13. זה לא שחותכים אותי כל הזמן בכביש, פשוט הנהגים שלידי קולעים צמה. חותכים מימין, חותכים משמאל ואני באמצע. וחוזר חלילה.
14. ראיתם פעם דוס על גלגלים? יש דברים שרואים רק פה.
15. הדרך חזרה לסאניוויל אינה אורכת ״רק״ 16 שעות. היא אורכת שלושה ימים. האם עשינו מה שרצינו? פגשנו את מי שרצינו? קנינו את מה שחפצנו? 

16. באסה לחזור.

אין ספק שהיה טוב לבוא הביתה, למלא את המצברים בתמונות וחוויות "מהבית", כגון - 

פתק על הדלת עבור "איש הביצים" שמגיע פעם בשבוע

פמוטים, קערת כסף וצנצנת מלפפונים מוחמצים מחוץ לחלון

היה טוב לבקר, גם טוב לחזור. עד הקיץ הבא!

יום חמישי, 7 ביולי 2011

קלאסיקה מודרנית

מכירים את התכנית הזו של גלגל״צ? תכנית בה משמיעים שירים משנות התשעים ומגדירים אותם כ"קלאסיקה" לדור שלא ידע את קווין.
בערך כמו שאנחנו היינו מקשיבים ל״צפיחית בדבש״ בה היינו שומעים שירים של להקת החיפושיות, ה״מי״ ועוד כל מיני עברותים מגוחכים לשמות להקות של שנות השישים והשבעים. לפחות עכשיו כבר לא מעברתים את השמות, אחרת היה מאד מעניין לדעת איך היו קוראים לblink 182, black eyed peas וכו' (אולי אפונים שחורי עיניים ומצמוץ182?).

לאחרונה התחלתי להראות לבכור סרטים שאני אהבתי בתור ילדה, לאחר סינון של סרטים שיראו לו כ״כ ארכאיים שהוא לא יקשיב לי שוב. להלן מבחר סרטים שראינו ביחד:

- סופרמן המקורי עם כריסטופר ריב (1978)
- סופרמן 2, שהבכור אומר שהוא טוב יותר מהראשון (1980)
את השלישי לא הראיתי לו כי אני לא מראה לילדים שלי שטויות.
(חשבתם פעם על האירוניה, או לחלופין על השיעור שהקוסמוס ניסה ללמד אותנו, כשסופרמן - האיש הכי חזק, הכי יפה, מת כשבר כלי לאחר שנפל מהסוס והפך למשותק בכל גופו?)
נמשיך:
- ביג, עם טום הנקס (1988)
- איטי (1982, מאמינים?!)
- הנסיכה הקסומה (1987)
- מי הפליל את רוג׳ר רביט (1988)
וכן הלאה.

בהמשך אראה לו גם את צ׳רלי צ׳פלין, כי איך אפשר לחנך את הילדים לתרבות קולנוע ללא הנווד?

אישית, אני מאד אוהבת סרטי מיוזיקל ישנים וסרטים בשחור לבן, את פרד אסטייר וג׳ינג׳ר רוג׳רס, ג׳ין קלי, ג׳ודי גרלנד ושאר החבר׳ה המרקדים. אתם יודעים, סרטים בהילוך איטי, כשדיאלוג היה מצולם כשאחד מדבר -השני מקשיב. הראשון מסיים לדבר - השני עונה.



אבל אני יודעת שיש גבול עד כמה אני יכולה להחזיר בזמן את הבכור בגילו הרך. אני כבר אטפל בו כשיגדל.