דירה להשכיר

בחודשיים האחרונים ניתן לראות כמעט כל יום מודעות של אנשים המתכננים מעבר לכאן.

המודעות מגוונות במידע שנותנים או מבקשים בהן אבל הרעיון זהה -
״אנחנו באים בקיץ, מחפשים דירה / בית / גן לקטנה / בי׳׳ס לגדול. מבקשים הצעות, המלצות וכל מידע אחר״.
מאחר והמודעות האלו נשלחות לרשימת התפוצה של הישראלים באזור (קבוצת ISO ביאהו גרופס), כל מודעה כזו מקבלת תגובות ותשובות.

לעומתם יש כמעט באותה הכמות ואף יותר,  מודעות של אנשים הנוסעים לישראל לביקור השנתי ומציעים את ביתם לאותה התקופה (sublet). עלויות השכירות באזור הן גבוהות ולכן מי שנוסע לתקופה של יותר משבוע, יכול להציע את הבית או הדירה לשכירות.
זה דווקא מצליח יפה, כי במהלך השנה יש תמיד משפחה שבאה לבקר מישהו, אם הורים, אחים ואחיות עם הילדים וכו׳. אלו לא תמיד יכולים לדור עם המשפחה המקומית ומלון הוא אופציה לעתים יותר יקרה ובטח שפחות נוחה. כך שני הצדדים מרוצים - אחד לא משלם שכירות על תקופה שהוא לא נמצא בה בבית והצד השני מקבל בית מרוהט, מרווח וקרוב למשפחה אותו הוא מבקר.
באותה המידה יש אנשים המציעים את ביתם בישראל בדיוק מהסיבה ההפוכה, לטובת המבקרים בישראל אבל יש הרבה פחות מודעות כאלו.

נחזור למחפשי הדירות והבתים.
מי שכבר מורגל לקרוא את המודעות והתשובות, מכיר אותן בעל-פה, בדיוק כמו שאנחנו מכירים את הסיפור ״דירה להשכיר" של לאה גולדברג.

לפיכך, קבלו את הנוסח המקומי, נוסח שירלינ'קה:

בעמק יפה, בין כרמים ומפרץ סן פרנסיסקו, עומדת לה עיר בת חמש שכונות.
ומי גר בעיר? 

בשכונה הראשונה גרים הודים, שחומי עור ובעלי מבטא, 
בשכונה השניה יפנים, נמוכי קומה ועם כובע מצחיה.

בשכונה השלישית מקסיקנים, רק היו צריכים לעבור את הגבול הדרומי,
בשכונה השלישית קוריאנים, יש להם אפילו בנק מקומי.

בשכונה הרביעית אמריקאים (זו שכונה מאד מצומצמת),
ובשכונה החמישית גרים ישראלים, מקושרים היטב אחד לשני 

ובעלי יכולת העברת מידע מתקדמת.

כתבו דרי השכונה שלט, תקעו מייל על קבוצת yahoo וקבעו החלטה ביום בהיר -
יש הרבה ישראלים פה בעיר.

והנה בשבילים, בכביש ה-101 ובמטוסים, אל השכונה באים דיירים חדשים.

(מאחר והדיירים כולם דומים, אקצר ואספר שהם - לפחות כרגע  - זמניים)
 

באים מכל השכונות הדיירים, עומדים מסביבם, מסבירים להם פנים.

הנאה סאניוויל בעיניך? נאה.
הנאה נימיץ / סטוקלמייר / ביה״ס היהודי בעיניך? נאה.
הנאה הסטארבקס / טארגט / טריידר ג׳ו בעיניך?
הנאה גן שולה /קטנטנים / האפי דייז בעיניך? נאה.
אם כן - שב עימנו!

אשב ואשב בחפץ לב, כי השכונות טובות בעיני: ההרים - יפהפיים, הכבישים - נקיים, 

החניה - נוחה, העיר הגדולה - אינה רחוקה.

כך, בעמק יפה בין כרמים וסן פרנסיסקו, עומדת לה עיר בת חמש שכונות. 

ובעיר גרים עד היום, מהגרים ומבקרים, חיי שלום.

ולכל חבריי המקומיים שכמונו יוצאים לטיולים של סופ"ש הממוריאל - סעו לשלום וחזרו בשלום לשכונה שלנו :-)

מזל טוב!

לא, אני לא בהריון. אנחנו גם לא חוזרים עדיין לארץ, בקושי סגרנו פה שנה אז תנו לנו קצת זמן.

מדובר בטרנד חדש המיועד לגלות לחברים ואפילו לילודת מה מין העובר.

במהלך חיטוטי בבלוגים בנושאי אפיה שאני עוקבת אחריהם, עליתי על הטרנד הזה, שאסתכן ואומר שהוא באמת קצת חמוד. אני כבר שומעת חלק מכם לוחשים "זה כל-כך אמריקאי" או "האמריקאים האלה" אבל למה לא??

נתחיל בקטן. 

מישהי מזמינה חברים שיודעים שהיא בהריון אבל לא יודעים מה מין העובר. מה תגיש הגברת?

עוגיות עם סוכר בצבע כחול, כמובן

הרופאים עצמם משתפים פעולה עם הטרנד הזה וניתן לעשות אולטרסאונד ולקבל את תוצאות מין היילוד במעטפה סגורה. את המעטפה מעבירים לקונדיטורית נבחרת שתכין עוגה עם מילוי בצבע המתאים.

שוב מזמינים את האורחים והפעם מגישים עוגה מצופה לבן (נייטראלי). ההריונית שאינה יודעת את מין העובר פורסת את הפרוסה הראשונה ומגלה אם צריך לקנות מצעים וורודים למיטת התינוקת או מוצצים עם סמלי קבוצת הבייסבול האהובה.

עכשיו תגידו את האמת - לא רעיון נחמד? ממש אמריקאי, נכון, אבל נחמד!

ברחובות שלנו יש קסם מיוחד

 כשחשבתי על הכותרת לפוסט הזה, מיד עלתה לי שורה משיר של משינה. עוד מעט תראו למה.

בפעמים קודמות שיתפתי בכל מני חוויות של בית שמש (Sunnyvale) בה אני גרה,  הפעם מדובר על "איך פה עושים דברים קצת אחרת".

שמעתם על המושג Tenting? מהמלה Tent, אוהל. כשבבית יש בעיית טרמיטים או חרקים נוספים שלא ניתן להפטר מהם בדרך רגילה, או כשמוכרים את הבית ורוצים ממש לטהר אותו לפני שהבעלים החדשים באים, מכסים את כל הבית ביריעה אטומה וממלאים את הבית ברעל המתפזר באמצעות מכשירים מיוחדים המוצבים בכמה נקודות בבית.

כך נראה בית (ועוד בית יפה!) בזמן הטיפול:

כאשר עברתי ליד אותו בית שבוע לאחר מכן, הוא כבר נראה אחרת:

 עכשיו הוא מוכן לדייר החדש, מיד אחרי שיסיימו להחליף את הרעפים. אני בהחלט הייתי שמחה להכנס לבית הזה...

בקצה אותו רחוב יש תמרור שמצחיק אותי בכל פעם שאני עוברת לידו:

Speeding tickets available ahead

לא כתוב "הזהרו, מכמונות מהירות ברחוב הבא" אלא בצורה מאד מנומסת, משהו כמו "ניתן לקבל דו"חות מהירות ברחוב הבא". לא תודה, יש לי במגרה כמה מישראל.

בשבועיים האחרונים התלמידים עסוקים בבחינות S.T.A.R שהן המקבילות למיצ"ב הישראלי. לכן כשעברתי ליד אותן כיתות ראיתי שעל כל דלת יש שלט מאד ברור - 

 אדום, כתוב בגדול ותלוי על הדלת. לא להפריע, מה לא ברור??

לא כמו כל כתה שהיתה לי, אם בתור תלמידה או מורה, כשבשעת בחינה היו נכנסים ויוצאים ללא מפריע.

ועוד בנושא בית-ספר. לפניכם שאלה במתמטיקה לתלמידי כתה ד'.

לא ג'ק וג'יל, לא ג'ון וג'וליה. מטאו ומוחמד.

אנא המנעו מבדיחות גזעניות (אנחנו כבר הרצנו המון, זה דורש!).

תשמחו לשמוע שמצאתי בית קפה חדש.

אין בו מקרר של מאפים ועוגות, רק קערה אחת ליד הקופה המציעה משהו שיתלווה לקפה הנהדר שלהם או לתה החמים והניחוח אך בשום אופן לא יהיה מרכז העניינים.

למקומיים אספר שקוראים לו Barefoot Coffee Cafe והוא נמצא בסנטה קלרה, בכתובת 5237 Stevens Creek BLVD.

בזמן שישבתי שם הסתכלתי על מבקרי המקום. היו שם אנשים עסקים שישבו סביב שולחן מעוגל שהוצב שם במיוחד עבורם, היו צעירים שבאו לשבת וללטף ידיים, חבורת מבוגרים סיניים שבאו לשתות תה בחברותא ושתי בחורות שתקתקו במרץ על הלפטופ.

המקום ידוע בקפה המצוין שלו שאוהבי הקפה ידעו להעריך, אך אהבתי בעיקר את הדרך בה מכינים שם קפה פילטר, לא כמו מה שעולה לכם בראש מכל הסרטים האמריקאים. מניחים פולי קפה טחון במפית נייר דקה המונחת בתוך משפך שעצמו מוצב מעל קנקן. מזרימים מים רותחים על העלים בתנועות מעגליות ונותנים לקפה לזרום לו בנחת לקנקן. המתקן הזה נראה כמו מכונה קפה מוזרה אבל כשמתקרבים זה ממש נחמד. הטעם, כך אמרו לי, ממש לא דומה לקפה פילטר רגיל אבל לא טרחתי לבדוק, אני נשארת נאמנה לקפאין טהור המגיע דרך מכונה לטחינת פולים טריים. כמו שהיינו רואים בדרום תל-אביב כשהיינו קטנים.
(לחברי הקוראים מהתיכון, זוכרים את הריח של הקפה הטחון-טרי שהיה בחנות של מורה - moora - מאחורי אליאנס??)

כעת מוזגים מהקנקן הטרי-טרי לכוסית חמימה המוגשת ללקוח המחכה בצד ומתפעל בשקט

ולסיום, אחת קטנה:

מה נשתנה הלילה הזה בניו יורק?

אני אוהבת את ניו יורק. מאד אפילו.

הנסיון שלי די מצומצם, אני מודה. הייתי שם שלוש פעמים (לפני שעברנו לאורלנדו, בזמן המגורים שם ולקראת החזרה לישראל) וכל זה היה לפני עשר שנים. החוויות שלי מסתכמות בחוויות של זוג צעיר, כאלו עם מוזיאונים, בתי קפה, מסעדות שאסור לוותר עליהן בביקורים שכאלה ורביצה על הדשא בסנטרל פארק. 

הפעם, כשאנו גרים בקליפורניה וקצת רחוקים מהמשפחה בישראל, החלטנו לחגוג את ליל הסדר עם המשפחה של המפרנס הראשי. אספנו את הילדים, ארזנו תיק מכשירי-בידור-ממתקים-ספרים-משחקים לטיסה ויצאנו לדרך.

ועכשיו אני יכולה לומר בלב שלם - אני לא אוהבת את ניו יורק.

בכל אופן, לא כשאני עם הילדים.

העיר נראתה לי הפעם ישנה, מלוכלכת, מסוכנת, עמוסה, עלובה. היה לנו גם קשה מאד להסתדר עם העגלה במערכת הסאבווי כי אם היו דלתות רחבות עבור נכים ועגלות ילדים (ולא תמיד היו), אז לא היה שם שומר או שוטר או מישהו אחרי שיפתח לנו את אותה דלת!

כל אדם שהתקרב יותר מדי נראה לי חשוד. הקטנה היתה חצי מהזמן על הכתפיים של המפרנס (בעיקר כי בנקודה מסוימת ויתרנו על העגלה) וידו של הבכור הית תפוסה היטב בידי.

שלטי הפרסומות מסביב דברו על הקושי הכלכלי, היום-יומי, כזה שלא רוצים לחשוב עליו. הבניינים גבוהים מדי, צפופים מדי, חומים וישנים מדי. העליבות היתה מסביב.

 מכולת שמקבלת תלושי אוכל

אני מתכננת לפחות עוד ביקור משפחתי אחד בניו יורק לפני שנחזור ולפחות ביקור אחד עם חברה. בפעם הבאה שנגיע כמשפחה אני אהיה יותר מוכנה לחוויה ואדע להנות ממנה יותר וכשאהיה שם עם חברה - טוב, זה כבר באמת חומר לפוסט שונה לגמרי!

כשבוע לפני חג הפסח הייתי בספריה של בית הספר, שם אני מתנדבת פעם בשבוע. הפעם ראיתי (במקרה, באמת!) ספר בנושא חג הפסח, אז שמתי אותו בצד עד שתגיע הכיתה של הבכור. בבית התחלנו לקרוא את הספר  The Matzah Man והבכור די נהנה מהסיפור והחרוזים. אני נהניתי לקרוא ספר כל-כך יהודי-אמריקאי.

כשבוע לאחר מכן קיבלנו חבילה מישראל, מהסבתא. ומה רכשה הסבתא לנכדים באמריקה לקראת החג? ספר! איזה ספר? "מר מצה", כמובן!

השווינו את הטקסט המקורי (באנגלית) והמתורגם (לעברית).

הבכור החליט שהעברית יותר יפה. ילד טוב ירושלים!

לוחיות רישוי 3

כבר הבנתם שיש לי משהו עם לוחיות רישוי אז אני לא מסבירה למה אני מצלמת מכוניות זרות, רק אם עוצר אותי שוטר או רודף אחרי מישהו שהוא במקרה בעל הרכב.

למה לא להתחיל באהבה. סביר להניח שזו מישהו שקבלה את הרכב לקראת נישואיה לצעיר מתלהב

 Bride Love

מה קורה אחרי החתונה? ילדים כמובן

אז הנה מישהו (בואו לא נהיה שוביניסטיים ונחשוב שזה יכול להיות רק רכב של אשה) שעושה הכל בשביל הילדים. או שאולי הוא ויתר על רכב ספורט פתוח בשביל מיניואן?

 For the Kids

ועכשיו למישהי שקוראים לה ג'וי, או שהיא פשוט מלאה בשמחה יום-יומית. 

מהכרות עם האמריקאים המשמימים, אני אומרת שזה שמה של הנהגת.

I Am Joy

מי אמר שישראליות לא יכולות להנות מאותה הלוחית האישית?

I'm Tamar

ולכבוד מישהו שמגיע לגיל שמותר להרגיש חופשי ומאושר (כי הילדים כבר בוגרים ויצאו מהבית, אולי?)

Crossing 50

עד כאן להיום.

ואני מבטיחה שכל תמונה היתה בזמן שחניתי או שהלכתי ברגל. בסדר, אמא??