מחלה, אמריקן סטייל

 בשעה טובה ובמזל טוב עברנו השבוע, הקטנה ואני, את המחלה הראשונה שלנו ביבשת הגדולה.

זה התחיל, כמו כל המחלות אצל הקטנטנים, באף נוזל ודיווחים מהגן שכולם משתפים את כולם בשיעולים והתעטשויות.

למי שעוד לא זכה לכך עדיין ולמי שכבר שכח, אזכיר את החוויה - אחת המפחידות שיש (יותר מסרטי Scream או אפילו צ'אקי הבובה) - כשילדון בן פחות משנתיים נותן לך חיבוק, מרים את הראש, מסתכל עליך בעיניים אוהבות ללא סייג, עוצם את עיניו ובמקום נשיקה, משחרר אאאאאאאאאאפצ'י שכזה, שמזכיר את השיר של דני סנדרסון, חבר "גזוז", בו הוא מספר -

מי שם מתקרב לו?
נראה לי קצת חשוד,
והופס, הוא מתעטש לו
אני עכשיו אבוד.
לא תהיה ברירה
אני אסגור את עצמי בחדר.
לא אצא שניה אחת
גם לא בליל הסדר.
אשטוף את הסבון לפני מקלחת
ארים ת'טלפון רק עם מטפחת.
יום, יום אבדוק את חום המצח
ואם הכל ילך יפה
פשוט אחיה לנצח.

אז אני ממש לא רוצה לחיות לנצח (כמה נולד לרקוד / לשיר / לרוץ / להפליץ כבר אפשר לראות??) אבל כשקיבלתי את האפצ'ים האלו התחלתי לספור לאחור. לא הייתי צריכה לספור הרבה כי יומיים אחרי זה כבר התחלתי לאכול קופסאות של טישו בלי שקדי מרק.

אחרי ארבעה ימים של חום גבוה ואינסוף התעוררויות בלילה, הקטנה אובחנה עם ברונכיט, קיבלה תרופה וחזרה לעצמה. 

אני, לעומת זאת, לא.

אם הולכים על רעיון ה"יעבור תוך שבוע או שבעה ימים", אני נותנת לעניין הזה עד שישי בבוקר. כי כבר עכשיו, שלישי בערב, מיציתי את העניין. כל הקטע של הקול הצרוד, השיעול ובעיקר חבילות הטישו שנגררות אחרי בכל מקום, היה יופי אבל מספיק.

לעומת זאת –

חוויתי את חווית הביקור אצל הרופא בפעם הראשונה בארה"ב ובהחלט יש על מה לדווח.

זה לא מכבי שירותי בריאות.

                זו לא הכניסה למגדלי תל-אביב, זה המבואה של המרכז הרפואי המקומי. 

כבר בכניסה מרגישים שאמנם לא נקבל כאן טיפול של חיבוקי-נישוקי-תמסרי-ד"ש-לאמא כמו אצל הרופא המשפחתי בישראל, אבל בהחלט נעביר את הבאסה בסבבה.

אחרי שממלאים טפסים על ההיסטוריה שלך, של ההורים והשכנים, מתיישבים בכיסאות מרופדים היטב, מציצים בטבלה שמראה כמה זמן המתנה יש לכל רופא בכל רגע נתון וממתינים בסבלנות.

אחרי הביקורת של האחות הקרירה שממש לא אכפת לה איך אני מרגישה ואפילו לא הביטה בי כשמלאה את הפרטים במחשב, נכנסה הרופאה (ישראלית, אלא מה). שאלה כמה שאלות ונתנה כמה תשובות.

היא אמרה שהיא תתקשר למומחה הזה ולמומחה ההוא. אחרי שנפרדנו ואני בדרך הביתה, למיטה, לשמיכה ולטישו, הרופאה התקשרה חזרה אחרי ההתייעצות שערכה, אמרה שקבעה לי את הבדיקות שההם המליצו לעשות ושאני לא צריכה לקבוע תור אלא פשוט להגיע – הכל במערכת.

לקח לי קצת זמן להבין שלא, אני לא הוזה מרוב משיכות אף, כך זה באמת נעשה פה.

אז אולי אני לא יכולה ליהנות מהמרק של אמא (כי טיסה טרנס-אטלנטית עלולה לקרר אותו ומרק-של-אמא לא טעים כשהוא קר. אפילו לא עם שקדי מרק) אבל אני יודעת לאן ללכת כשאני חולה.

הפעם אין מתכון כי אם עוד לא הבנתם, התזונה שלי השבוע מסתכמת במרק עם - נחשו מה??

לבריאות!!