לכל דבר יש פעם ראשונה

ברגעים אלו אנחנו עושים משהו שלא חשבנו שנעשה. חברים מגיעים ואנחנו מתכוננים לשבת מול הטלביזיה כדי לראות את הסופרבול. 

כן כן, אותו ספורט אלים וללא חוקים ברורים (לי, לפחות) והמעודדות שהדבר היחיד שהן מעודדות אצלי זו הידיעה שיש למגדר שלי עוד דרך ארוכה.

מעולם לא התעניינו במשחק ובטח שלא ארגנו לעצמו יום מיוחד כדי לראות אותו. אם כבר אז תמיד אמרנו שכדאי לנצל את המכירות של הטלביזיות הגדולות לקראת המשחק, הסיילים המיוחדים ומחירי הטלביזיות שהרבה אנשים מחזירים לחנויות השונות למחרת המשחק.

לא חשבתי שככה אחליף את ערבי חמישי, כשהיינו צופים במשחק של מכבי ת"א עם קערת גרגרי חומוס מפולפלים במשחק הו-כה-אמריקאי ובנקניקיה בלחמניה. אבל הנה אנחנו, או יותר נכון - הנה טובי בחורינו, יושבים מול המסך עם בניהם (גיל שבע ומעלה, מתחת לזה הם לא כ"כ מתעניינים), שחוזרים על קריאות אבא שלהם כי הם לא מבינים כלום אבל רוצים להיות חלק מהחגיגה. איפה הנשים? בבית עם הילדים, כמובן. ותאמינו לי שרובן לא מפצחות גרעינים מול המסך כרגע.

אבל ככה זה, כשקבוצת הפוטבול של סן-פרנסיסקו מתחרה על הגביע. אנחנו גרים באזור ואת צבעי האדום-וזהב של מדי הקבוצה רואים בכל מקום כבר חודש, ובמקום "חג שמח" אתה שומע בכל סיום של משפט "Go 'Niners". אז אם אי אפשר להתעלם, נצטרף לחגיגות!

ממתק באונטי - שוקולד וקוקוס

אם מדברים על טעם ילדות, זה בהחלט אחד מהגדולים שלי. כילדה ישראלית שגדלה בשנים של החרם הערבי (מישהו זוכר??) תמיד ביקשתי ממי שנסע לחו"ל, שיביא לי באונטי. טעם השוקולד הנמס בפה והקוקוס הנימוח על הלשון, בעיקר אחרי הוצאה מהמקרר (זו שריטה עמוקה שקיבלתי בירושה הישר מאמא שלי. אני אוהבת ממתקי שוקולד בעיקר כשהם מגיעים אלי אחרי מנוחה במקרר, ורוגעלך הם הכי טעימים כשאוכלים אותם ישר מהמקפיא). 

מה לקנות?

3 כוסות קוקוס טחון ממותק

2/3 כוס חלב מרוכז ממותק

1/2 כוס אבקת סוכר

340 גרם שוקולד מריר חתוך לחתיכות קטנות / שוקולד צ'יפס

ועכשיו מה?

לערבב את הקוקוס, חלב ממותק ואבקת סוכר בקערה גדולה. התערובת צריכה להיות דביקה ואחידה.

ליצור מהתערובת כדורים / מלבנים או כל צורה אחרת שאתם רוצים ונוחה להכניס לפה בביס :) ולהכניס למקרר לשעה לפחות, כדי שהתערובת תתמצק ותהיה נוחה לעבודה.

כך נראית תערובת הקוקוס לפני ההטבעה בשוקולד

כשהתערובת התקררה והתמצקה, הוציאו אותה מהמקרר והמיסו את השוקולד בבאן-מארי, עד שהשוקולד ימס כולו ויבריק.

 הטביעו כל  אחד מהממתקי קוקוס בשוקולד - הרימו כל אחד מהם בעזרת מזלג (לא לתקוע את המזלג בממתק, הניחו כל ממתק על המזלג והטביעו בשוקולד. הניחו אותם על נייר אפיה עד שהשוקולד יתקשה והכניסו למקרר לפחות לחצי שעה עד להתקשות.

שומעים את הקראנץ'??

בפעם הבאה אכין את הממתק ממש באותו יום של ההגשה כי מאד (מ-א-ד) קשה להמנע מלתת ביס בממתקים האלה כשרואים אותם.

עוד משהו - בפעם הבאה גם אטמפרר את השוקולד כדי שלא ימס במגע. איך עושים טמפרינג / טימפרור? ככה.

אז תהנו מטעמי הילדות ו - Go 'Niners!!

סן פרנסיסקו בתמונות

סן פרנסיסקו היא עיר יפה. יש בה חלקים עירוניים יותר, חלקים עניים יותר וחלקים סיניים יותר. אני לא עומדת להראות לכם את גשר הזהב ולא הולכת לשיר את השיר של אריק איינשטיין שהיה הרינגטון שלי במשך חצי שנה. היום אני רוצה לשתף אתכם בשלושה רגעים יפים, טיפוסיים לעיר -

לאורף הרציפים יש עשרות מוכרי פירות ים במצבי צבירה שונים - מרק, נזיד, בכריך, עם אורז, עם פסטה ועוד ועוד אפשרויות בלי סוף.
לטעמי, הדרך הכי טובה לטעום את מרק הסרטנים הסמיך (ביסק - Bisque) היא בתוך "קערת" לחם עבה, ממש כמו שמגישים ברוב המסעדות בצפון רמת הגולן. לא יודעת מי התחיל עם זה אבל אני מהמרת על העיר הערפילית.

מדי פעם הציפורים המקומיות מקבלות את הלחם שאיזשהו אורח לא סיים. נראה כמו קערת שתיה שמזמינה להקת ציפורים, רק הפעם עם ביסים.

בנסיעה לעיר יש מראות יפים ואני במיוחד אוהבת את התמונה הזו - לא מדובר בשלג, אלא בעננים ה'נשפכים' מעל ההרים המקיפים את העמק

כשהערפל מתפזר, לאט לאט מתגלים המבנים הגבוהים של העיר ואז מתחילה תחרות - למי יש יותר ארוך?

ועכשיו, מה אוכלים כשחוזרים הביתה?

עוגיות טחינה של בני סיידא

 קלות מאד להכנה, טעימות ומאד ישראליות.

(כמות לכ- 40 יחידות)

מה לקנות?

3 כוסות קמח

1 שקית  / 30 גרם / כף גדושה אבקת אפיה

1 כוס טחינה גולמית (לא מתובלת)

1 כוס סוכר

200 גרם חמאה רכה (בטמפרטורת החדר)

40 חצאי שקדים מולבנים / פקאנים, לקישוט

לחמם את התנור ל- 180 צלזיוס / 355 פרנהייט.  

לערבב בקערת המערבל את כל החומרים ביחד (איזה יופי, לא צריך לרחוץ 10 קערות שונות בשביל העוגיות הללו!), לערבב / ללוש עד לקבלת בצק אחיד.

לגלגל כדורים קטנים, לשטח את כל כדור קצת ולנעוץ פקאן / שקד.

לאפות כ- 15 דקות (אני הייתי צריכה לחכות 17 דקות, בפעם הבאה אגלגל כדורים קצת קטנים יותר), עד שהעוגיות מזהיבות ממש קצת. להוציא מהתנור, לתת להן להצטנן על התבנית כמה דקות ורק אז להעביר לרשת צינון. אם תרצו להעביר מהר מדי, העוגיות יתפוררו לכם בידיים.

זהו - לא קשה, לא לוקח הרבה זמן (אולי הגלגול בעצם) וטעים-טעים. אפילו קצת בריא!

ביום בהיר - נוסעים לעיר!

זיכרים את "אכלת פלפל - שתה מיץ"?

רחוב סומסום השאיר לנו כמה משפטי מחץ, זה אחד מהם. אין לו כל משמעות והוא אינו אמרת שפר רחבת אופק. אבל עובדה שסביר להניח שכשקראתם את זה, עלה חיוך על השפתיים.

אז אצלנו בבית יש אמרה חדשה.

אחרי שבוע ומשהו של מזג אוויר לא נחמד בכלל - קור מקפיא, ערפל כבד שמסתיר את החצר האחורית, גשם ללא הפסקה וסתם הרגשת פויה כללית - השמיים התבהרו. כמובן שזה קרה יום אחרי המצעד לכבוד השנה הסינית החדשה בסן פרנסיסקו, שמאד רצינו לראות, אבל לפחות התבהרו השמיים והחלטנו לצאת לעיר, מהר לפני שמשהו ישתנה.

הפסקה בגשם העניקה לנו את הקשת השטוחה הראשונה שלנו

 אז זו האמרה החדשה ונשבענו להשתמש בה בכל סופ"ש פנוי.

אז כמו שציינתי, לא יצא לנו לומר "shana tova" לסינים אבל למחרת קפצנו לאוטו.

אהא. ממש קפצנו.

ניסע? לא ניסע. ניסע בכל זאת? לארוז תיק החתלה. לקחת שני ספרים על העיר. לעצור בדרך לכביש הראשי לקפה, אמא לא מתניעה בלי קפה של בוקר. להפעיל את הוידאו לקטנה ולתת לגדול את הנינטנדו (כל יפי הנפש - תהיו בשקט. גם אני אמרתי מה פתאום, אני לא ארשה לילדים שלי לראות טלביזיה או לשחק נינטנדו בנסיעה, לפחות עד שיטוסו לתאילנד אחרי הצבא. ואז טסתי איתם 16 שעות והעקרונות נשארו בארץ).

כיוונו את הג'י.פי.אס לחניון של Union Square ויצאנו לדרך. דבר ראשון שראינו היו השלטים האלו -

הרגשות שלי נעו בדרמטיות בין אשם כבעלת קינדל מתלהבת שיש לה חלק פעיל במפולת של חנות הספרים הנפלאה הזו, לבין רצון כמעט בלתי נשלט להכנס לחנות ולהוריד מדפים לחיקי שכה אוהב דפים המדיפים ריח ניחוח של דיו טרי.

טוב שעדיין היה קר כי המפרנס תפס את הצעיף שלי ומשך חזק.

ירדנו שלושה רחובות עד לתחנה הראשונה (או האחרונה) של ה- cable car. הגדול לא כל כך התעניין איך שמסובבים את הקרונית על פלטפורמה לכיוון השני אבל הוא הסכים לחכות בתור מפני שרצה לשבת על הספסל ב"מכונית הפתוחה".

 

 כולם ביחד - אחת שתיים שלוש - אוווווו!....

עלינו לקצה השני של המסלול, לרחוב המקביל ל Fisherman's Wharf ומשם המשכנו ברגל לכיכר גירארדלי. ודווקא לא אכלנו שם שוקולד או גלידה אלא דג מצוין.  חזרנו באותו מסלול של ה cable car וירדנו חזרה בכיכר.  עצירה קצרה ב cheesecake factory לפרוסת עוגה דקדנטית ויצאנו לדרך חזרה הביתה

הפעם, אגב, הודעתי שאני נוהגת לשם וחזרה. זה לא דבר יוצא דופן, אני והמפרנס חולקים בנהיגה שווה בשווה גם בטיולים של שעות על הכביש אבל ל"עיר הגדולה" עוד לא היה לי אומץ לנהוג. בכל זאת, נסיעה של חמישה קמ"ש על האיילון בתוספת קללות ששוב חסמו נתיב בשדרות רוקח, לא משתווה לשבעה נתיבים על ה- 101.

אבל הגעתי להחלטה שהגיע הזמן לחקור את העיר כראוי. או עם המשפחה או לבדי, יש הרבה לראות ולחוות ואני ממש לא רוצה להגיע לאותה נקודה בה הייתי לפני תשע שנים, כשחזרנו משהות של שלוש שנים באורלנדו ולא עשינו הרבה דברים שאח"כ דפקנו את הראש בקיר - איך לא נסענו לשם??

 אז הפעם זה לא יקרה.

 

למי ששאל אותי - לא הוספתי מתכון או תמונה של מאפה כלשהו לאחרונה בכוונה. נראה שיש גאות של בלוגים שהתחילו להוסיף מתכונים ואני לא ידועה בתור אחת שהולכת בתלם. אז נא באוזן ועכשיו תחכו.

איך לא אמרתי מלה על מה שקורה בעולם הערבי, הא? איך אני בשבילכם??