זיכרים את "אכלת פלפל - שתה מיץ"?
רחוב סומסום השאיר לנו כמה משפטי מחץ, זה אחד מהם. אין לו כל משמעות והוא אינו אמרת שפר רחבת אופק. אבל עובדה שסביר להניח שכשקראתם את זה, עלה חיוך על השפתיים.
אז אצלנו בבית יש אמרה חדשה.
אחרי שבוע ומשהו של מזג אוויר לא נחמד בכלל - קור מקפיא, ערפל כבד שמסתיר את החצר האחורית, גשם ללא הפסקה וסתם הרגשת פויה כללית - השמיים התבהרו. כמובן שזה קרה יום אחרי המצעד לכבוד השנה הסינית החדשה בסן פרנסיסקו, שמאד רצינו לראות, אבל לפחות התבהרו השמיים והחלטנו לצאת לעיר, מהר לפני שמשהו ישתנה.
הפסקה בגשם העניקה לנו את הקשת השטוחה הראשונה שלנו
אז זו האמרה החדשה ונשבענו להשתמש בה בכל סופ"ש פנוי.
אז כמו שציינתי, לא יצא לנו לומר "shana tova" לסינים אבל למחרת קפצנו לאוטו.
אהא. ממש קפצנו.
ניסע? לא ניסע. ניסע בכל זאת? לארוז תיק החתלה. לקחת שני ספרים על העיר. לעצור בדרך לכביש הראשי לקפה, אמא לא מתניעה בלי קפה של בוקר. להפעיל את הוידאו לקטנה ולתת לגדול את הנינטנדו (כל יפי הנפש - תהיו בשקט. גם אני אמרתי מה פתאום, אני לא ארשה לילדים שלי לראות טלביזיה או לשחק נינטנדו בנסיעה, לפחות עד שיטוסו לתאילנד אחרי הצבא. ואז טסתי איתם 16 שעות והעקרונות נשארו בארץ).
כיוונו את הג'י.פי.אס לחניון של Union Square ויצאנו לדרך. דבר ראשון שראינו היו השלטים האלו -
הרגשות שלי נעו בדרמטיות בין אשם כבעלת קינדל מתלהבת שיש לה חלק פעיל במפולת של חנות הספרים הנפלאה הזו, לבין רצון כמעט בלתי נשלט להכנס לחנות ולהוריד מדפים לחיקי שכה אוהב דפים המדיפים ריח ניחוח של דיו טרי.
טוב שעדיין היה קר כי המפרנס תפס את הצעיף שלי ומשך חזק.
ירדנו שלושה רחובות עד לתחנה הראשונה (או האחרונה) של ה- cable car. הגדול לא כל כך התעניין איך שמסובבים את הקרונית על פלטפורמה לכיוון השני אבל הוא הסכים לחכות בתור מפני שרצה לשבת על הספסל ב"מכונית הפתוחה".
כולם ביחד - אחת שתיים שלוש - אוווווו!....
עלינו לקצה השני של המסלול, לרחוב המקביל ל Fisherman's Wharf ומשם המשכנו ברגל לכיכר גירארדלי. ודווקא לא אכלנו שם שוקולד או גלידה אלא דג מצוין. חזרנו באותו מסלול של ה cable car וירדנו חזרה בכיכר. עצירה קצרה ב cheesecake factory לפרוסת עוגה דקדנטית ויצאנו לדרך חזרה הביתה
הפעם, אגב, הודעתי שאני נוהגת לשם וחזרה. זה לא דבר יוצא דופן, אני והמפרנס חולקים בנהיגה שווה בשווה גם בטיולים של שעות על הכביש אבל ל"עיר הגדולה" עוד לא היה לי אומץ לנהוג. בכל זאת, נסיעה של חמישה קמ"ש על האיילון בתוספת קללות ששוב חסמו נתיב בשדרות רוקח, לא משתווה לשבעה נתיבים על ה- 101.
אבל הגעתי להחלטה שהגיע הזמן לחקור את העיר כראוי. או עם המשפחה או לבדי, יש הרבה לראות ולחוות ואני ממש לא רוצה להגיע לאותה נקודה בה הייתי לפני תשע שנים, כשחזרנו משהות של שלוש שנים באורלנדו ולא עשינו הרבה דברים שאח"כ דפקנו את הראש בקיר - איך לא נסענו לשם??
אז הפעם זה לא יקרה.
למי ששאל אותי - לא הוספתי מתכון או תמונה של מאפה כלשהו לאחרונה בכוונה. נראה שיש גאות של בלוגים שהתחילו להוסיף מתכונים ואני לא ידועה בתור אחת שהולכת בתלם. אז נא באוזן ועכשיו תחכו.
איך לא אמרתי מלה על מה שקורה בעולם הערבי, הא? איך אני בשבילכם??
