חורף, וגשם מטפטף על העורף...

זוכרים את ג'ון מקליין (ברוס ויליס "מת לחיות")? בסרט הראשון, והכי טוב בסדרת הסרטים, הוא זוחל בתעלת אוורור ומסנן בעצבים - 

"Come out to the coast, we'll get together, have a few laughs..."

 ככה אני מרגישה לגבי כמה דברים להם ממש לא ציפיתי כשחשבתי על מגורים בקליפורניה, 40 דקות מסן-פרנסיסקו. כבר כתבתי על כמה דברים והפעם - מזג האוויר והשפעותיו על מצב הרוח של האישה הישראלית.

מוצג מספר אחת - לגרד קרח מהמכונית כל בוקר

מוצג מספר שתיים - בדרך לביה"ס, כשאנחנו עטופים היטב, עוברים ליד הדשא שהצטברה עליו שכבת קרח במהלך הלילה 

מוצג מספר שלוש - דכאון חורף. פה אין תמונה, פשוט תדמיינו אותי עצבנית ועייפה כל הזמן בלי שום סיבה. ולא, זה לא בגלל מחזור. ואני לא בהריון.

אם סיימנו את הניחושים השוביניסטים, אסביר.

מעולם מזג האוויר לא השפיע עלי כמו שקורה לי כאן. נכון שבישראל אין חורף אמיתי אבל גם מה שקורה פה זה לא ממש נוראי. לא כמו אנגליה בה יש תשעה חודשים בשנה חורף והשמש יוצאת לבקר מדי מפעם ומהר בורחת ולא כמו ניו יורק שהשנה טובעת מתחת שכבות שלג לא צפויות.

העננים אשמים. אמנם יש לנו פה נופים מרהיבים ולראות כל בוקר את העננים נשפכים מההרים לכיוון העמק זה מראה משגע לתל-אביבית כמוני שגדלה על נופי מתכת ואבן, אבל העובדה שהשמש לא מאירה את הבוקר ולא מחממת את האוויר, מכניסה אותי לעצבות שלא הרגשתי קודם. בתחילה לא הבנתי וחשבתי שהנה, הדכאון של נשות הרילוקיישן מגיע לבקר. אבל אז מישהי אמרה לי "נו בטח, אין בכלל שמש כבר שבוע שלם" ו-קלינג - האסימון נפל.

                                         כבר אמרתי - נופים משגעים

And now for something completely different

(נו, מתחילים להכיר את אחדים מהתחביבים שלי - ברוס ויליס ומונטי פייתון?)

כיסים של קרמל ושוקולד

לפעמים אני מרשה לעצמי להתנסות במאכלים מוכנים, כאלה שמוכרים במרכול בפחית, מחממים ומכניסים לפה. אמנם זה לגמרי נוגד את עקרונות התזונה שלי אבל חלק גדול מהם עפו מהחלון ברגע שהקטנה נולדה וראתה מה הגדול אוכל.

הפעם רציתי לבדוק מה יש לאמריקאים האלה עם הקרמל. כן, החברים הקרובים שלי יקפצו כאן ויגידו "הלו, על מה את מדברת, את הרי מתה על הקרמל מקיאטו של סטארבקס!". נכון, אבל זה במשקה חם, כשהקרמל מומס והטעם עדין. 

בבלוג "The Girl Who Ate Everything" ראיתי את המתכון הבא. משתמשים בבצק מוכן של עוגיות פשוטות, שמים שוקולד צ'יפס קטנים ומעליהם קרמל מומס ומקשטים באגוזי פקאן. 

פשוט אך קצת פצ'קראי (כמו שאמא שלי היתה אומרת) בגלל העיסוק עם הקרמל המומס. הסברים בהמשך.

מה לקנות

- חב' בצק עוגיות של פיסלברי

- 3/4 כוס שוקולד צ'יפס קטנטנים

- שתי שקיות טופי קרמל

- 1/3 כוס שמנת מתוקה

- 1/2 כוס אגוזי פקאן

פרטי, הסבירי ונמקי

מחממים תנור ל-375 פרנהייט (190 צלזיוס). 

ליצור מבצק העוגיות 36 כדורים, בגודל קצת קטן מכדור פינג פונג ולשטח בתבנית של מיני-מאפינס. לאפות אותן כ- 8 דקות, עד שרואים שהצדדים מתחילים להזהיב. 

 בזמן שהחבר'ה מתחממים בתנור, שמים את הקרמלים בסיר קטן יחד עם השמנת המתוקה. מערבבים היטב כל הזמן עם כף עץ, עד להמסה (לא על אש גבוהה כדי שלא ישרף ואז חבל על הזמן כמה נקיון יהיה לכם!). כשכל הקרמל נמס, להוריד את האש ללהבה נמוכה רק כדי לשמור על החום של הקרמל כדי שלא יתמצק מחדש, דבר שקורה מאד מהר.

להוציא את תבנית המיני מאפינס מהתנור ולהתחיל לעבוד בזריזות -

להשטיח טיפה את התחתית והצדדים של כל 'כוסית' כדי לשמור על צורה של כוסית. להניח ארבעה-חמישה שוקולד צ'יפס ולצקת מעל את הקרמל. לשים מעל שברי אגוזי פקאן וללחוץ טיפה כדי שהקרמל 'יחזיק' אותם.

       משמאל - כיסים שהושטחו עם גב כף העץ, מימין הכוסיות שממתינות בשקט

מומלץ לעבור כוסית-כוסית בגלל המהירות בה הקרמל מתמצק והכוסית מצטננת, מה שלא ימיס את השוקולד. הקרמל ממיס בעצמו את השוקולד וקצת מתערבב איתו.

התוצאה - 

סקר טעימה הוביל אותי למסקנה ברורה - זה לא לטעם הישראלי. ישראליות שטעמו אהבו את הבצק והשוקולד אבל נגסו מסביב לקרמל והאמריקאים השמיעו קולות הנאה ותאווה והוציאו קיצורי מלים כמו OMG.

נראה מרשים, הכנה לא מסובכת, תגישו את זה למורים בביה"ס שאתם לא אוהבים. הם יהנו, ישמינו ויעבדו שבועיים להוציא את הקרמל מהשיניים!