חברותא, מסוג אחר

החברות שיש לי כאן הן כמובן לא חברות של שנים. לא מהצבא, לא מהתיכון ולא מהגן של הילדים. אלו חברות שמוצאים כאן או דרך מישהי שהכרתי אתמול (שירות ההיכרויות כאן עובד מצוין, המידע מועבר מפה לאוזן במהירות של שתי פחיות קשורות בחוט).

כך כבר ביום הראשון בביה"ס הכרתי מחוץ לדלת את אחוות הישראליות. ניתן לזהות אותן בקלות מבין קבוצת האמהות ההודיות (שמקשקשות ביניהן עם מלים כמו "מסאלה" ו"נמסטה"), האמהות המקסיקניות (שמעיפות מבט חושד בכל מי שעומד לידן) והאמהות הקוריאניות (אותן  קל לזהות, חוץ מהמראה כמובן. הן פשוט שותקות. עוד לא ראיתי כאן אמא קוריאנית מדברת).

את הישראליות הכי קל לזהות מרחוק גם רואים אחת ברחוב – שיער מתולתל, משקפי שמש גדולות גם במזג אוויר אפרורי והליכה cool-ית של "הכל טוב, קטן עלי".

אבל בגדול, אפשר לקרוא לנו עקרות בית נואשות. נואשות למשמעות יום-יומית כמו שהיתה לנו בישראל, נואשות למצוא את העצמי החדש, נואשות לאישור שמה שיש עכשיו זה בסדר גמור, נואשות לתמיכה. כל זה במהלך השנה-שנתיים הראשונות. אחרי זה כבר מוצאים את היום-יום החדש ומרגישים איתו טוב עד שמתחיל לדגדג לחזור לארץ.

לכן מפגש חברתי כאן הוא בעצם מפגש של קבוצת תמיכה. אפשר להשתתף במפגשים קבוצתיים וניתן גם לקבוע פגישה אישית במחיר סמלי של כוס קפה. קבוצת התמיכה, שהיא בעצם מעגל נשים, סובבת סביב המכנה המשותף של הקשיים שיש כאן לאשה הישראלית.

אם היתה פרסומת ברדיו למפגשים הללו, הייתם שומעים משהו כזה – (נא לדמיין קול של פנינה רוזנבלום)

"מרגישה בודדה? לא מוצאת את ה"אני האמיתי" שלך? הילדים מעייפים אותך ואין לך גינת שעשועים ללכת אליה במזג האוויר הזה? בואי אלינו, הצטרפי למעגל נשים תומך וקבלי אנרגיות להעביר עוד שבוע בניכר בלי הורים שיקחו את הילדים ליום-יומיים".

במעגל הנשים האחרון – סליחה – במפגש הבנות האחרון שהיה אצל לילך, אחרי שעברנו על המתכון לקיגל של המארחת ולעוגת הגבינה של אסנת, דיברנו גם על הטיסה לישראל. אמנם רק ינואר עכשיו אבל רבות מאיתנו כבר קנו כרטיס לביקור בארץ ביוני-יולי. המחשבה של הטיסה הלא-קלה–בכלל-עם-הילדים נהדפת הצידה כשחושבים על שלושה שבועות עם המשפחה שלנו, בני דודים וחברים של הילדים, אולי גם קיטנה לגדול עם החברים מהגן הקודם. וכמובן שגם נחמד לחשוב על האפשרות להשאיר את הילדים אצל ההורים ללילה או שניים ולנסוע למקום רחוק - אפילו שלוש שעות נסיעה באוטו! – לחופשה ראשונה בלי הילדים מאז שהגענו.

אולי נזמין מקום ביערות הכרמל, נסייע להם אחרי מה שקרה לפני חודש.

                                       הבכור כבר מצא את שלו

דרך אגב, את הבנים אנחנו ממש לא מזניחים.

אמנם הם המפרנסים העיקריים פה אבל הם זקוקים למרחב נשימה משלהם. גם להם יש מעגל  – מפגשי פוקר. פעם בשבוע, ביום חמישי, במקום לראות את המשחק של מכבי. אולי בגלל שהוא מתקיים בעשר וחצי בבוקר שלנו.

 ועכשיו, למשהו פשוט להכנה ופשוט טעים!

מקלות קינמון ואגוזים

מהספר ששת מבית "על השולחן"

מה לקנות?

½ ק"ג בצק עלים מרודד לעובי של חצי ס"מ

1 כוס אגוזי מלך קצוצים

½ כוס סוכר

1 כף קינמון

חמאה מומסת (לשים לב שלא תהיה חמה), להברשה

הסבירי, פרטי ונמקי

לחמם תנור ל- 190 מעלות

לפרוש את הבצק על משטח העבודה (אם הוא קפוא, קחו בחשבון שזו תוספת של כחצי שעה להפשרה בחוץ) ולחצות לשני מלבנים שווים באורך.

לערבב בקערה את הקינמון, אגוזים והסוכר.

להבריש מחצית מכל מלבן בחמאה ולפזר עליו את תערובת הסוכר ואגוזים. לקפל מעל את החצי שלא הוברש בחמאה ולהדק היטב כדי שהתערובת הטעימה לא תצליח לברוח כל-כך מהר.

עם סכין חדה, לפרוס למקלות בעובי ס"מ אחד. לתפוס קצה של כל מקל ולסובב כמו בורג, להדק את הקצה כדי לסגור את הבורג שיצרתם.

להניח עם רווח נאה בין כל "בורג" על תבנית האפיה ולאפות כ- 20 דקות, עד להזהבה.

מושלם למעגל הנשים הבא, עם קפה טוב וחברות טובות!