Happy Jewish Holiday!

תקראו לזה בורות, תגידו שככה זה עם האמריקאים, אני קוראת לזה "לחיות בתפוצה".

השבוע נכנסתי למרכול השכונתי (ה- Safeway) ובכניסה תמיד מניחים מוצרים המכוונים לחג המתקרב. 

לקראת חג ההודיה הניחו קופסאות שימורים עם מילוי לפאי או מילוי לעוף, שקיות של תערובת מוכנה לרוטב עבור תרנגול ההודו וכו'.

כך היה גם לקראת חג הולמארק (רובכם קוראים לו Valentines Day), אז שמו חבילות של שוקולדים בצורת לבבות, בובות של דובונים וחתולים, פרחים מפלסטיק וכו'.

עכשיו, כנראה שמישהו בהנהלה קרא שמתקרב חג יהודי כלשהו. ומכיוון שיש באזור כמות לא מבוטלת של ישראלים, ידעו שכדאי להודיע להם "אנחנו אפילו מוכנים עבורכם עם כל השמאלץ שלכם, אין צורך to schlep ללוס אנג'לס בשביל למצוא מוצרים יהודים".

ועכשיו לחידה - איזה חג יהודי מתקרב? פורים?

לא ולא, הרי זה פאסאובר!!

אכן, הנוצרים מכירים היטב את החג היהודי ההוא, בו אנו חוגגים סביב שולחן ערוך ולרוב גם ארוך את הבגידה בישו. 

אז מה היה לנו?

יין וגפילטעפיש של מנישביץ, מצות של סרטייטס (עוד שם יהודי) , עוגיות קוקוס (שאני דווקא אוהבת מאד), הרבה מאד במבה, נרות שבת, נרות נשמה, דבש כשר, מיץ ענבים ותערובת לעוגה כשרה למהדרין.

כלומר הכניסו פה את פסח, ראש השנה, יום הזיכרון וכל חג, מועד וצום גדליה. ככה ליתר ביטחון, שהישראלים לא יתלוננו. רק חסרים אזני המן לפורים אבל בואו לא נהיה קטנוניים.

רק שמישהו יסביר לי מה עושה חבילת תפוצ'יפס בין המוצרים לפסח?

כמו שגדי היה אומר (מזמן, כשהיינו בתיכון) - נו, שוין!

ביום בהיר - נוסעים לעיר!

זיכרים את "אכלת פלפל - שתה מיץ"?

רחוב סומסום השאיר לנו כמה משפטי מחץ, זה אחד מהם. אין לו כל משמעות והוא אינו אמרת שפר רחבת אופק. אבל עובדה שסביר להניח שכשקראתם את זה, עלה חיוך על השפתיים.

אז אצלנו בבית יש אמרה חדשה.

אחרי שבוע ומשהו של מזג אוויר לא נחמד בכלל - קור מקפיא, ערפל כבד שמסתיר את החצר האחורית, גשם ללא הפסקה וסתם הרגשת פויה כללית - השמיים התבהרו. כמובן שזה קרה יום אחרי המצעד לכבוד השנה הסינית החדשה בסן פרנסיסקו, שמאד רצינו לראות, אבל לפחות התבהרו השמיים והחלטנו לצאת לעיר, מהר לפני שמשהו ישתנה.

הפסקה בגשם העניקה לנו את הקשת השטוחה הראשונה שלנו

 אז זו האמרה החדשה ונשבענו להשתמש בה בכל סופ"ש פנוי.

אז כמו שציינתי, לא יצא לנו לומר "shana tova" לסינים אבל למחרת קפצנו לאוטו.

אהא. ממש קפצנו.

ניסע? לא ניסע. ניסע בכל זאת? לארוז תיק החתלה. לקחת שני ספרים על העיר. לעצור בדרך לכביש הראשי לקפה, אמא לא מתניעה בלי קפה של בוקר. להפעיל את הוידאו לקטנה ולתת לגדול את הנינטנדו (כל יפי הנפש - תהיו בשקט. גם אני אמרתי מה פתאום, אני לא ארשה לילדים שלי לראות טלביזיה או לשחק נינטנדו בנסיעה, לפחות עד שיטוסו לתאילנד אחרי הצבא. ואז טסתי איתם 16 שעות והעקרונות נשארו בארץ).

כיוונו את הג'י.פי.אס לחניון של Union Square ויצאנו לדרך. דבר ראשון שראינו היו השלטים האלו -

הרגשות שלי נעו בדרמטיות בין אשם כבעלת קינדל מתלהבת שיש לה חלק פעיל במפולת של חנות הספרים הנפלאה הזו, לבין רצון כמעט בלתי נשלט להכנס לחנות ולהוריד מדפים לחיקי שכה אוהב דפים המדיפים ריח ניחוח של דיו טרי.

טוב שעדיין היה קר כי המפרנס תפס את הצעיף שלי ומשך חזק.

ירדנו שלושה רחובות עד לתחנה הראשונה (או האחרונה) של ה- cable car. הגדול לא כל כך התעניין איך שמסובבים את הקרונית על פלטפורמה לכיוון השני אבל הוא הסכים לחכות בתור מפני שרצה לשבת על הספסל ב"מכונית הפתוחה".

 

 כולם ביחד - אחת שתיים שלוש - אוווווו!....

עלינו לקצה השני של המסלול, לרחוב המקביל ל Fisherman's Wharf ומשם המשכנו ברגל לכיכר גירארדלי. ודווקא לא אכלנו שם שוקולד או גלידה אלא דג מצוין.  חזרנו באותו מסלול של ה cable car וירדנו חזרה בכיכר.  עצירה קצרה ב cheesecake factory לפרוסת עוגה דקדנטית ויצאנו לדרך חזרה הביתה

הפעם, אגב, הודעתי שאני נוהגת לשם וחזרה. זה לא דבר יוצא דופן, אני והמפרנס חולקים בנהיגה שווה בשווה גם בטיולים של שעות על הכביש אבל ל"עיר הגדולה" עוד לא היה לי אומץ לנהוג. בכל זאת, נסיעה של חמישה קמ"ש על האיילון בתוספת קללות ששוב חסמו נתיב בשדרות רוקח, לא משתווה לשבעה נתיבים על ה- 101.

אבל הגעתי להחלטה שהגיע הזמן לחקור את העיר כראוי. או עם המשפחה או לבדי, יש הרבה לראות ולחוות ואני ממש לא רוצה להגיע לאותה נקודה בה הייתי לפני תשע שנים, כשחזרנו משהות של שלוש שנים באורלנדו ולא עשינו הרבה דברים שאח"כ דפקנו את הראש בקיר - איך לא נסענו לשם??

 אז הפעם זה לא יקרה.

 

למי ששאל אותי - לא הוספתי מתכון או תמונה של מאפה כלשהו לאחרונה בכוונה. נראה שיש גאות של בלוגים שהתחילו להוסיף מתכונים ואני לא ידועה בתור אחת שהולכת בתלם. אז נא באוזן ועכשיו תחכו.

איך לא אמרתי מלה על מה שקורה בעולם הערבי, הא? איך אני בשבילכם??

שבשמיים ובאאאאאארץ

(לא, זה לא פוסט מוקדם לפסח, זה רמז לבאות)

יש כאן הרבה פעילות שמיימית, אם תרשו לי לקרוא לזה כך. בגלל שיש כאן מרחבים פתוחים ואין מגדלים ומנופים שחוסמים את הנוף, יוצא לנו להבחין במטוסים והסימנים שהם משאירים בשמיים -

יש כאלה ששואפים להגיע למעלה-למעלה, רחוק ומהר ובקו ישר ובטוח

יש כאלה שמתחילים בקו לא ברור, לא בטוחים לאן הם רוצים להגיע ואז - 

אה, כן! עכשיו נזכרתי למה אני אוחז במוט ההיגוי ויש המון אנשים מאחור

יש כאלה שברגע מסוים לא בטוחים. לנחות? לא לנחות. לנחות? לא לנחות. 

אז יוצא להם קו מקווקוו, כאילו הם מכחכחים בגרון

 

ויש כאלה שאפתניים, שבמהלך הטיסה שמים פס על הירח וממשיכים

לטובת הקוראים שלא נולדו עם העכבר ביד - אם אתם לא מצליחים לראות היטב את הפרטים, הקליקו על התמונה כדי שתפתח בחלון אחר בגודל יותר ברור.

גילוי נאות מס' 1- נכון שאמא שלי כבר העירה לי שרואים הרבה תמונות שאני מצלמת בזמן הנסיעה אבל מי שמכיר אותי יודע שאני, איך לומר בשפה פוליטיקלי-קורקטית? מולטי-טאסקינג!

מזג האוויר היום גשום וקריר, אבל לפחות לא כמו שהיה לפני שבועיים, כשלא ראיתי את המשך הכביש והייתי צריכה להפעיל את הג'י.פי.אס רק כדי לדעת מתי אני מתקרבת לצומת...

ועכשיו חידה - 

מה עושה אמריקאי ממוצע כשיש שני נתיבים לפנות שמאלה, הנתיב השמאלי מלא ובימני יש רק רכב אחד?

כמובן, ממתין לתורו בסבלנות בנתיב השמאלי המלא!

גילוי נאות מס' 2: גם אני נשארתי בנתיב הזה אבל רק כי היה יום ראשון והמפרנס והילדים היו איתי ברכב. אחרת אין שום סיכוי שהייתי מחכה בנתיב הזה. בשביל מה אלוהים ומחלקת התחבורה המציאו שני נתיבים??

סופ"ש נפלא לכולם!

הם מגיעים מהוונטות

איזה שם נפלא לסרט, נכון?
משהו משנות החמישים. ככה בשחור ולבן, עם מפלצות ועיניים בורקות או כאלה שיורות קרן לייזר ומחסלות את כל תושבי העיירה שלא חשדו בכלום.

אבל מדובר הפעם בעכבישים. מכל מיני סוגים וצבעים, כך שזה באמת סרט בלהות אבל מסוג אחר.

כשגרנו בהוד השרון בקומה גבוהה, אמרתי תודה לאל וברוך שפטרנו מכל מיני חיות שליוו את שנות ילדותי בקומה הראשונה. ג'וקים, חומיינים וגם חרדונים. כל אלה לא הצליחו לרדוף אחרי עד לקומה השלוש-עשרה.

בבית צמוד-קרקע לעומת זאת, זו לא בעיה. בשבילם, כן? כי בשבילי זו בעיה גדולה מאד.

אני פשוט לא סובלת אותם! והם מופיעים לי בכל מיני פינות בבית ומביטים בי במבט שאומר ''מה תעשי? תפטרי ממני, יבוא אח'שלי, אחות'שלי, אמ'שלי וכל החבר'ה - כל אחד יפתיע אותך במקום אחר".

ומה בעלת הבית אומרת? הם באים מהוונטות (פתחי האוורור של החימום המרכזי).

כלומר אין מה לעשות חוץ מלכסות את כל הבית באוהל ענקי ולרסס רעל בכל פינה. מכיוון שלא מתחשק לי השבוע להרעיל את הילדים, בחרתי שלא ללכת על האפשרות המאד מעניינת הזו.

אז כרגע אנחנו בחיפושים אחרי תרסיס מתאים וכל מיני עלים יבשים וטריקים של מכשפות כדי להפטר מהם (על קט ניפ שמעתם?).

איחס!!!!

סדר עדיפויות

הבכור מאד אוהב את חוג הכדורגל.

כאן החוגים (חוץ מקרב מגע שמנוהל ע"י ישראלי) מתקיימים בסבים של שישה-שמונה שבועות. לפני כשבועיים רשמתי אותו לכדורגל בימי רביעי, כשבימי שלישי יש לו קרב מגע.

כן, רשמית הפכתי ל Soccer Mom...

בכל אופן, לפני כמה ימים הובהר לי סדר העדיפויות של ילד בן חמש וחצי - 

אמא,

נכון שפעם היית אישה

ואז פגשת את האיש הזה

והתחתנת איתו

ואז נולד לך ילד

וגדלתי

ואז רשמת אותי לקרב מגע

ואז לכ-דו-ר-ג-ל!!!

שלמה ארצי כבר היה מלחין את זה.

אני יכולה לראות אותו שר את זה בקיסריה.

                    התנוחה המועדפת לצפיה בטלביזיה. נראה לי מוכר מאיפשהו...

דברים שלמדתי בזמן שהייתי חולה

עכשיו שחזרתי לעצמי, הרשו לי לשתף אתכם בכמה תובנות אליהן הגעתי בשבוע האחרון:

• ארה"ב היא יבשת ענקית, כל הזמן קורה כאן משהו. המחלה הזו החזירה לחיי את CNN ולג'אנקי חדשות כמוני היה משהו לראות כל הזמן.

• למדתי ה-מ-ו-ן על לינדזי לוהן. לא שזה עניין אותי אבל עדיין ראיתי.

• הימים בהם הייתי מתחפרת במיטה עד שזה יעבור הם ממש מאחורי. מישהו צריך להעיר את הילדים, להלביש, להאכיל, לצייד את תיק האוכל, לקחת לגן או לביה"ס, לאסוף מהגן ומביה"ס, להכין צהריים, לקחת לחוג, להחזיר הביתה ולהכין ארוחת ערב. אפשר לחזור להיות חולים אחרי שהמפרנס חוזר הביתה לקראת שעת המקלחת-ולישון. אולי בעצם זו הסיבה שלקח לי כפול זמן לצאת מזה מאשר שהיה בישראל.

• בבית המרקחת המקומי יש תרופה לכל דבר שניתן לרכוש ללא מרשם. לא משנה שלכל תרופה כזו יש גם תופעות לוואי שיכניסו אתכם לטיפול נמרץ, העיקר שיש איזו חברה שמרוויחה מלקוחות שמאמינים שאם הם עייפים, כדאי לקנות משקה מעורר שמכיל מי-יודע- אילו כימיקלים שיחגגו להם, בעיקר על חשבון הלב ומערכות גוף שוליות אחרות.

• האמריקאים אולי עדיין לא יכולים למצוא את מצרים על המפה אבל הם עכשיו יודעים שהיא באמת קיימת ולא רק בסרט של דיסני. אבל הם עדיין לא יכולים לבטא את שם הנשיא (האסני מאבאררראק)

• אני צריכה בגדים חדשים. זה לא קשור לנושא אבל עדיין חשוב לציין את זה.

והנה עוד קצת תובנות, עכשיו שחזר לי החשק לשחק עם הילדים בחצר אחה"צ -

 

תמיד תזכרו לרדוף אחרי החלומות, גם אם הם עלולים להתנפץ

כי המרדף עצמו גם הוא מהנה מאד ואף עשוי ללמד אתכם הרבה על החיים ועל עצמכם

תזכרו לשאוף גבוה, בסוף תתפסו את החלום. 

גם אם הוא זמני ומהווה חוויה חולפת, עדיין תהנו ממנו

מספיק פילוסופיה להיום.

I'm back, baby!

מחלה, אמריקן סטייל

 בשעה טובה ובמזל טוב עברנו השבוע, הקטנה ואני, את המחלה הראשונה שלנו ביבשת הגדולה.

זה התחיל, כמו כל המחלות אצל הקטנטנים, באף נוזל ודיווחים מהגן שכולם משתפים את כולם בשיעולים והתעטשויות.

למי שעוד לא זכה לכך עדיין ולמי שכבר שכח, אזכיר את החוויה - אחת המפחידות שיש (יותר מסרטי Scream או אפילו צ'אקי הבובה) - כשילדון בן פחות משנתיים נותן לך חיבוק, מרים את הראש, מסתכל עליך בעיניים אוהבות ללא סייג, עוצם את עיניו ובמקום נשיקה, משחרר אאאאאאאאאאפצ'י שכזה, שמזכיר את השיר של דני סנדרסון, חבר "גזוז", בו הוא מספר -

מי שם מתקרב לו?
נראה לי קצת חשוד,
והופס, הוא מתעטש לו
אני עכשיו אבוד.
לא תהיה ברירה
אני אסגור את עצמי בחדר.
לא אצא שניה אחת
גם לא בליל הסדר.
אשטוף את הסבון לפני מקלחת
ארים ת'טלפון רק עם מטפחת.
יום, יום אבדוק את חום המצח
ואם הכל ילך יפה
פשוט אחיה לנצח.

אז אני ממש לא רוצה לחיות לנצח (כמה נולד לרקוד / לשיר / לרוץ / להפליץ כבר אפשר לראות??) אבל כשקיבלתי את האפצ'ים האלו התחלתי לספור לאחור. לא הייתי צריכה לספור הרבה כי יומיים אחרי זה כבר התחלתי לאכול קופסאות של טישו בלי שקדי מרק.

אחרי ארבעה ימים של חום גבוה ואינסוף התעוררויות בלילה, הקטנה אובחנה עם ברונכיט, קיבלה תרופה וחזרה לעצמה. 

אני, לעומת זאת, לא.

אם הולכים על רעיון ה"יעבור תוך שבוע או שבעה ימים", אני נותנת לעניין הזה עד שישי בבוקר. כי כבר עכשיו, שלישי בערב, מיציתי את העניין. כל הקטע של הקול הצרוד, השיעול ובעיקר חבילות הטישו שנגררות אחרי בכל מקום, היה יופי אבל מספיק.

לעומת זאת –

חוויתי את חווית הביקור אצל הרופא בפעם הראשונה בארה"ב ובהחלט יש על מה לדווח.

זה לא מכבי שירותי בריאות.

                זו לא הכניסה למגדלי תל-אביב, זה המבואה של המרכז הרפואי המקומי. 

כבר בכניסה מרגישים שאמנם לא נקבל כאן טיפול של חיבוקי-נישוקי-תמסרי-ד"ש-לאמא כמו אצל הרופא המשפחתי בישראל, אבל בהחלט נעביר את הבאסה בסבבה.

אחרי שממלאים טפסים על ההיסטוריה שלך, של ההורים והשכנים, מתיישבים בכיסאות מרופדים היטב, מציצים בטבלה שמראה כמה זמן המתנה יש לכל רופא בכל רגע נתון וממתינים בסבלנות.

אחרי הביקורת של האחות הקרירה שממש לא אכפת לה איך אני מרגישה ואפילו לא הביטה בי כשמלאה את הפרטים במחשב, נכנסה הרופאה (ישראלית, אלא מה). שאלה כמה שאלות ונתנה כמה תשובות.

היא אמרה שהיא תתקשר למומחה הזה ולמומחה ההוא. אחרי שנפרדנו ואני בדרך הביתה, למיטה, לשמיכה ולטישו, הרופאה התקשרה חזרה אחרי ההתייעצות שערכה, אמרה שקבעה לי את הבדיקות שההם המליצו לעשות ושאני לא צריכה לקבוע תור אלא פשוט להגיע – הכל במערכת.

לקח לי קצת זמן להבין שלא, אני לא הוזה מרוב משיכות אף, כך זה באמת נעשה פה.

אז אולי אני לא יכולה ליהנות מהמרק של אמא (כי טיסה טרנס-אטלנטית עלולה לקרר אותו ומרק-של-אמא לא טעים כשהוא קר. אפילו לא עם שקדי מרק) אבל אני יודעת לאן ללכת כשאני חולה.

הפעם אין מתכון כי אם עוד לא הבנתם, התזונה שלי השבוע מסתכמת במרק עם - נחשו מה??

לבריאות!!

בית שמש, קליפורניה

לפני שבועיים הייתי באמצע קניות, עומדת מול שורת הפסטות ובוחרת פסטה מסולסלת אורגנית. מאחורי נעמדה מישהי ושאלה "נו, איך היה ברינו?"

אמנם הייתי ברינו לפני כחודש, במהלך חופשת חג המולד ונכון שכל החברים שלי ידעו מזה, אבל זו ששאלה היא חברה של מישהי שלא ראיתי כבר ארבעה חודשים.

כך שהמישהי ההיא לא היתה אמורה לדעת על הנסיעה ובטח שהחברה שלה לא היתה אמורה לדעת.

אבל זה מקרה מייצג של בית שמש – קליפורניה. גרים בסאניוויל אבל ההתנהגות היא ישראלית לכל דבר ואפילו יותר לוחצת מזה.

כולם מכירים את כולם, יודעים לאן נוסעים ומתי וגם בטח נתנו איזו המלצה למקום טוב לעצור בו עם הילדים או למלון עם הפעלות לקטנים. כל זה יחסית בסדר אבל קחו בחשבון שאותם "אלו" יודעים גם כמה אתה משלם על הבית, מי בעל הבית שלך, כמה חדרים יש ואם המטבח גדול והחצר מרווחת.

לכן לא הופתעתי כשה"היא" שאלה אותי על החופשה שלא היתה אמורה לדעת עליה ולא שאלתי אותה מאיפה היא יודעת. עניתי כרגיל, קיבלתי מחמאה, נתתי מחמאה ונפרדנו כידידות. לא נראה לי שאראה אותה לעוד כמה חודשים אבל אני מניחה שהיא כבר תתעדכן.

           ככה יוצאים לטיול בבית שמש - קליפורניה. שקית של ויקטוריה'ז סיקרט ובמבה.

חטיף גרנולה בריא (ואפילו טעים!) לתיק האוכל

הפוסט הזה מוקדש לאמא שלי ששלחה לי חבילה ראשונה מהארץ שכללה גם ספר שרציתי - "מטבח בריא לילדים" של שי-לי ליפא. המתכון הזה הוא הדבר הראשון מתוך הספר שהכנתי. הוא מאד מומלץ (הספר והמתכון) והבכור מאד אוהב אותו בתיק האוכל.

( 30X24 מתאים לתבנית של )

מה לקנות?

1.5 כוסות (150 גרם) שיבולת שועל שלמה (לא קוואקר)

3/4 כוס (105) גרם קמח מלא

100 גרם קוקוס טחון

1 כפית שטוחה אבקת סודה לשתיה

1/4 כוס גרעיני דלעת לא קלויים

1/4 כוס שומשום

 1/3 כוס חמוציות מיובשות חצויות

1/3 כוס משמשים מיובשים חתוכים לקוביות בגודל 1/2 ס"מ

100 גרם חמאה חתוכה לקוביות

 1/3 כוס (70 גרם) סוכר חום בהיר

1/4 כוס דבש

מה עושים?

לחמם תנור ל- 170 מעלות ולרפד תבנית בנייר אפיה מסביב - גם צדדים וגם תחתית כדי שנוכל להוציא בקלות את התערובת. 

בקערה אחת לערבב שיבולת שועל, קמח, קוקוס, אבקת סודה לשתיה, גרעינים, חמוציות ומשמשים. 

לחמם את הסוכר, החמאה והדבש בסיר קטן עד שהחמאה נמסה, תוך בחישה מתמדת.

לצקת את התערובת המחוממת על המרכיבים היבשים ולערבב היטב בעזרת מרית.

להעביר הכל לתבנית ולשטח.

לאפות 25-35 דקות (תלוי בתנור שלכם, אתם כבר מכירים אותו) עד להזהבה קלה

לצנן היטב ורק אז לשחרר מהתבנית ולחתוך לריבועים או מלבנים. ניתן לשמור בכלי אטום עד שבוע

          תאמינו לי שזה יותר טעים ובטח שיותר בריא מאיך שזה נראה בתמונה :)

אז בתקופה זו, כשכולם מצוננים ומשתעלים, שיהיה לכולנו לבריאות!