מעולם לא היה לי חנוכה ארוך כ"כ.
איך חוגגים בארץ? עובדים כל היום, אוספים אחה"צ את הילדים, מחליפים להם מהר את הבגדים ונוסעים לסבא וסבתא. מדליקים את החנוכיות (אחת גדולה משפחתית, שבע חנוכיות מעץ שהנכדים הכינו בגן ושתיים מגבס, מערכת יצירה משנה שעברה שמצאנו בארון), שרים שירים, אוכלים לביבות שסבתא הכינה וחוזרים הביתה עד השנה הבאה.
מקסימום ממשיכים להדליק נרות בבית כל ערב בשביל הילדים. אם זוכרים לעשות את זה כל יום ואם יש חשק אחרי יום עבודה ארוך.
א-ב-ל. פה, גם זה אחרת. מעולם לא אירחתי והתארחתי כל-כך הרבה במהלך שבוע אחד
אולי זו הרגשת הריחוק מהבית ומההורים, אולי זה רצון להחזיר טובה לאלו שאירחו אותנו בחג הקודם, אולי רוצים לומר תודה למי שקיבל אותנו ועזר לנו להתאקלם ואולי זה הרצון לתת לילדים הרגשת חג אמיתית, ולא של חג המולד.
היה נחמד, היה טעים (וגם הכנתי פעם ראשונה לביבות בטטה, שמהיום מצטרפות לשולחן החג לצד לביבות תפוחי אדמה, אלו של התירס ואלו של הגבינה) אבל יאללה, שיגמר כבר החג הזה, גם ככה לא נוח לשים את החנוכיה על אדן החלון כשכל שאר הבתים מציגים לראווה עץ אשוח מקושט.
או את לידת ישו על פח הזבל ב- Subway
ועכשיו למשהו אחר לגמרי.
אם מישהו רוצה, אשמח לפרט את המתכון של פאי השוקולד ופקאנים שהכנתי בסופ"ש (כי נמאס רק לביבות כל הזמן)
תגידו את האמת – ידעתם שכרוב ניצנים נראה כך בטבע, לפני קטיפה וניקוי?
השבוע נסעתי לתת את טביעת האצבע שלי לממשלת ארה"ב. יצאתי מהבית לפני שהזריחה הושלמה ולפחות המראה שיפר את מצב הרוח
פה המקום לספר לחברות המקומיות שלי שניתן להקשיב לרוב תחנות הרדיו מישראל דרך אפליקציה בשם TuneIn Radio. אפליקציה זו נמצאת במרקט של האנדרואיד, אין לי מושג לגבי האייפון. ומי שלא הבין מה שעזאזל אמרתי בשתי השורות האחרונות – הגיע הזמן לשדרג את הטלפון, מותק!
כל הדרך הקשבתי לגלי צה"ל ולמה שקורה בארץ. זה היה עוד כשרק דיווחו שכנראה אוטובוס נלכד בלהבות אבל הדיווח לא קיבל עדיין אישור. אני נוהגת בכבישי קליפורניה והלב בישראל. רציתי כ"כ לדבר עם מישהו על זה, להתקשר ולשאול – שמעת?? והרגשתי נורא רחוקה. באותו יום ובשלושת הימים שאחרי, ברכתי שוב ושוב את הערוץ הישראלי שהעביר שידורי אולפן פתוח ולג'אנקית חדשות כמוני זה היה כמו אוויר לנשימה.
זה ממש הרגיש כמו מלחמה, בין שידורים חיים, מסך מפוצל ומדי פעם הפסקה לטובת שקופית שמציינת מספר אמריקאי לאלו שרוצים לתרום לקרן חיפה לשיקום. אבל אז צריך לצאת מהבית לקחת את הילד מביה"ס ואני חוזרת לאמריקה, ולמרות שאני גרה באזור עם הרבה ישראלים, הרגשתי בודדה.
דרך אגב, את התרומה שלי עשיתי ישירות באתר של קרן קיימת, למי שמעוניין.
רק לפני שלושה שבועות התארח כאן יונה יהב, ראש עריית חיפה, וסיפר לנו על התכניות שלו לבניה, שיפוץ ושיפור אזורים נרחבים בחיפה. המצגת שהוא הראה השתמשה בזמן עתיד ("פה נבנה, פה נרחיב, פה נשקם") וצחקנו לבקשתו לחזור לארץ ולבחור בחיפה – כשתסיימו ליישם את כל התכניות האלו, תקראו לנו. עכשיו זה כבר לא מצחיק.
אני מקווה באמת שמי שצריך (ואני לא מציינת שמות, אלי ישי) יקח אחריות ויעשה מעשה לשדרוג כל מערך הכיבוי. בלי שום "אבל אמרתי, אבל התרעתי", בלי יללות ובלי להאשים את הג'ינג'י עם המפתחות. אם באמת רוצים, מקבלים תקציבים ואת זה אנשים כמו אלי ישי וחבריו מש"ס יודעים טוב מאד.
הנקודה הטובה של הטרגדיה הזו היתה ההתרמות של מדינות שונות עם מסוקים, מטוסים וכח אדם. יפה לראות איך בסופו של דבר כולנו כפר אחד קטן.
ושנראה את הצבע האדום רק בשעת שקיעה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה