זה שיר פרידה

הפוסט הזה מוקדש לחנות שהיתה בשבילי בית שני ובשביל המפרנס - פחד קיומי.

הייתי מבלה בה שעות, מסתובבת בין המדפים, בוחרת, בודקת, שוקלת, לפעמים מחזירה למדף ולפעמים שמה בסל הקניות.

לא מדובר בחנות אקססוריז או ביגוד אופנתי זה או אחר, מדובר בחנות ספרים ותיקה שסגרה סופית את שעריה השבוע.

בורדרז (Borders) קיימת משנת 1971 ולפני כחצי שנה הגישה בקשה לפשיטת רגל (ציינתי את זה בפוסט קודם) בנסיון אחרון להציל את הרשת. חנויות רבות נסגרו ואחרות נשארו אך צמצמו פעילות. נסיון זה לא צלח והשבוע קיבלתי מייל שהודיע על סגירת סופית ומוחלטת של כל חנויות הרשת.

אני קצת מרגישה אשמה כי אני מהווה חלק מסיבת הנפילה של הרשת. הייתי מבקרת בה פעמיים בשבוע. ואני עדיין אוהבת את ההרגשה של דפדוף הדפים, ריח הדפוס וכל מה שנוגע לספר חדש ביד, אבל התרגלתי לנוחות של הקינדל.

תמורת עשרה דולר, במקום חמישה-עשר או עשרים ומשהו, מורד למכשיר ספר חדש ואני לוקחת את הקינדל איתי בתיק כמעט לכל מקום, למקרה שיהיו לי שתי דקות חופשיות ואוכל לשבת לקרוא בשקט.

הביקור השבוע היה לא נוח כי הרגשתי שאני חלק מההמון הזועם. המדפים היו חצי ריקים, ספרים מוטלים על הרצפה ואין מי שיסדר חזרה לפי הא-ב והמוכרים כבר לא מציעים עזרה ומובילים אותך הישר אל המדף אותו חיפשת.

 במדף המוקדש לספרי הדרכה לסריגה, ראיתי ספר על חברת קוקה-קולה ואפיית קאפקייקס. איש לא מחזיר למדפים הנכונים ולאיש לא אכפת יותר.

הבלאגן חגג וחגגו גם הקונים. היו הנחות נפלאות על מוצרים כגון דיוידי בלו-ריי (רכשתי באותה ההזדמנות לבכור את "הסיפור שאינו נגמר" כי אם כבר בוזזים, אז לפחות שישכיל!)

בקיצור - סוף הדרך של בורדרז.

איני יודעת איזו חנות תמלא את שתי הקומות הרחבות של חנות הספרים האהובה עלי ואיני יודעת מתי. גם לא אכפת לי.

זוהי תקופה שהסתיימה, עוד נקודת ציון בהתפתחות התרבות העכשווית. 

(הייתי אומרת משהו על ההפגנה בישראל ואיך היא גם קשורה לסגירת החנות אבל אני לא רוצה לערב שמחה בשמחה)

במהלך הביקור בישראל הוצאתי כל כך הרבה כסף על ספרים לילדים, שאני חושבת שרק בזכותי רשתות צומת-ספרים וסטימצקי מחזיקות מעמד לעוד חודש. אני לא חושבת שהשינוי הזה יקרה בישראל כל כך מהר אך אין לדעת היכן ילדי ירכשו את ספרי הקריאה שלהם, אם בחנות או און-ליין. 

הכי חשוב זה שהם אוהבים ספרים.