פגשתי היום את בן-דודי.
זה ממש לא דבר טריוויאלי בימינו אנו ולכן ברגע שהוא הודיע שהוא מגיע בענייני עבודה לסן-פרנסיסקו, פיניתי את היומן עבורו. רק שיגיד לי מתי ואיפה - אני באה.
וזה לא שהוא הגיע מישראל. בן דודי, שהוא בן-גילי, התחיל את מסעותיו בעולם עוד לפני המעבר הקודם שלי ושל המפרנס כך שאנחנו גרים בשתי יבשות שונות כבר יותר מעשור.
הפגישה איתו החזירה אותי להרגשת הבית, זכרונות משפחתיים ומשפטים שרק אנחנו מבינים. זה חסר ביום-יום אבל לא משהו שמרגישים עד שמגיעה הזדמנות כזו ואז זה נגמר, ככה בא - ככה הולך.
דיברנו על החוויות של לגור בניכר, מה ההתרחקות מישראל עושה לנו ואיך אנחנו רואים את התפקיד של ישראל בעתיד שלנו ושל ילדינו. אלו נושאים שכל אחד מאתנו - אני, משפחתי בישראל וכל אחד מכם שקורא את הפוסט הזה - חושב עליו.
ואז חשבתי שזה מעניין. ההורים שלנו לחמו על עצמאות המדינה והדור שלי חושב איך לנצל כל הזדמנות מחוץ למדינה. יש כאלה שעובדים קשה על להשיג דרכון זר ("סבתא שלי נולדה על הגבול של פולין-גרמניה-רוסיה-יוון -לא-יודע-איפה ואני צאצא אז תביא לי דרכון"), יש כאלו שרוצים ללמוד ("כי בחו"ל יש יותר אפשרויות, יותר הזדמנויות ללימודים מתקדמים ומחקר איכותי") ויש כאלה שכשהקריירה מציעה להם את האפשרות, לוקחים אותה בשתי הידיים (כמוני). כל זה טוב ויפה ואנחנו יוצאים מזה (אני מקווה) אנשים טובים יותר.
אבל למה?
הדור שלי הוא דור שרוצה לברוח, רוצה אפשרויות רחבות יותר ממה שניתן למצוא בישראל ורוצה קצת שקט, אפילו רק לשנתיים-שלוש, מכל הבלגאן הישראלי.
יצא שאנחנו, שרובנו מגדיר את עצמנו "פולנים בני פולנים", מחנכים את ההורים שלנו לקבל את המציאות החדשה. אנחנו עולים על מטוס בלי בעיות, אומרים שלום ונוחתים ביבשת אחרת, מסתכלים סביב ומחליטים לאיזה כיוון נוסעים. זה לא שההורים נשארים על הרציף, מנופפים במטפחת ספוגת דמעות. הם כבר מבינים שלא ניתן לעצור אותנו ואפילו כדאי לעודד את יצר ההרפתקנות והסקרנות. הם גם גאים, גם אם לא יאמרו את זה ישירות.
עידן הסקייפ / פייסבוק / אימייל מאד מקל על המעברים הללו. כשגרנו כאן לפני עשר שנים, הקשר שלי אם אמא שלי היה בעיקר דרך פקסים. הייתי מתקשרת למשרד של הקומפלקס, אומרת להם שאני אמורה לקבל פקס ושישמרו לי אותו בצד. אמא שלי שמרה עבורי את המכתבים שהייתי שולחת לה מאורלדנו. לא יכולנו לדבר בסקייפ, רק התחלתי להשתמש באימייל באופן סדיר וההורים שלי לא חלמו על לרכוש מחשב ביתי, שלא לדבר על איך משתמשים בו.
כך שרגש האשמה (שנולדתי איתו, בכל זאת אני פולניה טובה) לא מבעבע בי כי אני מרגישה שאני מצליחה לשמור על קרבה למשפחה, כמה שאני יכולה.
אני אוהבת את ישראל, אל תבינו לא נכון. אני בעיקר אוהבת את תל-אביב, עיר הולדתי. אבל אני כבר לא חושבת שהיא הבית היחיד שלי. אני יודעת שזה טאבו, נושא שלא אמורים לדבר עליו בקול ובטח לא לכתוב עליו בבלוג שההורים שלי קוראים.
כמו שבן-דודי אמר, תל-אביב היא הבסיס שלי. ממנו באתי ואליו אני חוזרת אבל זה לא אומר שאני אחיה שם כל חיי. טוב שיש בית שאני מכירה, אוהבת וסומכת עליו אבל טוב גם לצאת החוצה, לחוות חוויות שונות, ללמוד שפות ותרבויות שונות ולחזור.
מי יודע, אולי נחזור לישראל, נמשיך ביום-יום הישראלי למשך כמה שנים ושוב נצא להרפתקה חדשה.
(נו, רואים מה שבעה חודשים בארה"ב עשו לי?...)
ולאן הוא יסע, כשיהיה גדול?
גם אם כבר לא תרגישי שתל אביב היא הבית לא תהיי אדם פחות טוב,
השבמחקמה שחשוב זה הקשר למשפחה, לאנשים ולאו דווקא למקום.
גרתי כחמש שנים בחו"ל ואין פסול גם אם גרים חמישים שנה בחו"ל.
אין ספק שכמו שכתבת היום המעברים יותר קלים, שמירת הקשר הפכה לפשוטה ולעלות על מטוס זה לא כזה ביג-דיל.
ובקשר לשאלתך - לאן הוא יסע כשיגדל.... ? אולי לישראל :)