קווה קווה קווה, צפרדע ירוקה

כבר כתבתי על האווירה הקיבוצית פה וגם פה אבל היום הרגשתי לגמרי בביצה. לא זו שבריא לאכול אלא כזו שצפרדעים עושות בה קווה קווה.

היום חגגו כאן את ראש השנה באירוע שנערך בפארק לא רחוק ממני. האירוע כוון לילדים והם אכן נהנו אבל פתאום הרגשתי כמה הביצה הזו היא חיה, קיימת ובעיקר בועטת.

למה הכוונה? בבקשה - 

הבחורה שעשתה הצגה עם הילדים היא גם המדריכה של חוג תיאטרון של הבכור וחברה של חברה שלי.

הבחורה שהיתה אחראית על יצירת ברכות לחג עושה הפעלות לילדי האזור לקראת חגים וחברה אישית שלי.

זו שהיתה אחראית על יצירת שקיות מקושטות היא הגננת של הקטנה ובעלת הבית שלי. 

זו שהפעילה את הקטנטנים היא מדריכת החוג של הקטנה ואמא של הבייביסיטר שלנו.

כך שהרגשתי בעצם כאילו שאני נמצאת בחגיגת ארה"ש בחדר האוכל של הקיבוץ. כולם מכירים את כולם ואם לא, אז בטוח יש מכר משותף. 

ועכשיו - לדברים הקטנים:

מכירים את הזיקוק שמקבלים על כדור גלידה ומנת קצפת בגודל מגדל שלום, אם אומרים במסעדה שאתם חוגגים אירוע כלשהו?

ידידה שלי יצאה עם בעלה לחגוג את יום הנישואין ב Redwood City (אגב, היא מאד ממליצה על המקום, בשם Village Pub בתור מסעדה לצאת אליה לחגיגת אירוע). המראה של זוג מבוגר יחסית (בעיני נערה בת 21 או 22) הרשים אותה והיא שאלה אם הם חוגגים משהו. כשהם סיפרו לה את מהות האירוע, היא איחלה להם שנים רבות של זוגיות יפה והלכה להזמין את המנות שהם בחרו.

בסוף הארוחה הם קיבלו שי נאה - ארבע סוכריות קרמל (מה יש לאמריקאים עם הקרמל??) על צלחת מעוטרת בברכה אישית.

אין ספק - אלו הדברים הקטנים שעושים אותנו מאושרים

 או למשל - בשבוע שעבר קיבלנו משלוח של ספרים מישראל. הקטנה הורידה ספר אחר ספר מהשולחן וערכה בקרת איכות לכל מהדורה -

שוב - אלו הדברים הקטנים שעושים אותנו מאושרים. ספרים למשל, או ראש מתולתל קשות של ילדה קטנה אחת.

דרך אגב, השבוע אני מסיימת לקרוא את הספר The Help, לפיו עשו סרט שיצא בימים אלו ומצליח יפה. אני ממליצה על הספר - הוא קצת מצחיק, קצת מטריד, כובש ובעיקר מהנה. תהנו!