מה נשתנה הלילה הזה בניו יורק?

אני אוהבת את ניו יורק. מאד אפילו.

הנסיון שלי די מצומצם, אני מודה. הייתי שם שלוש פעמים (לפני שעברנו לאורלנדו, בזמן המגורים שם ולקראת החזרה לישראל) וכל זה היה לפני עשר שנים. החוויות שלי מסתכמות בחוויות של זוג צעיר, כאלו עם מוזיאונים, בתי קפה, מסעדות שאסור לוותר עליהן בביקורים שכאלה ורביצה על הדשא בסנטרל פארק. 

הפעם, כשאנו גרים בקליפורניה וקצת רחוקים מהמשפחה בישראל, החלטנו לחגוג את ליל הסדר עם המשפחה של המפרנס הראשי. אספנו את הילדים, ארזנו תיק מכשירי-בידור-ממתקים-ספרים-משחקים לטיסה ויצאנו לדרך.

ועכשיו אני יכולה לומר בלב שלם - אני לא אוהבת את ניו יורק.

בכל אופן, לא כשאני עם הילדים.

העיר נראתה לי הפעם ישנה, מלוכלכת, מסוכנת, עמוסה, עלובה. היה לנו גם קשה מאד להסתדר עם העגלה במערכת הסאבווי כי אם היו דלתות רחבות עבור נכים ועגלות ילדים (ולא תמיד היו), אז לא היה שם שומר או שוטר או מישהו אחרי שיפתח לנו את אותה דלת!

כל אדם שהתקרב יותר מדי נראה לי חשוד. הקטנה היתה חצי מהזמן על הכתפיים של המפרנס (בעיקר כי בנקודה מסוימת ויתרנו על העגלה) וידו של הבכור הית תפוסה היטב בידי.

שלטי הפרסומות מסביב דברו על הקושי הכלכלי, היום-יומי, כזה שלא רוצים לחשוב עליו. הבניינים גבוהים מדי, צפופים מדי, חומים וישנים מדי. העליבות היתה מסביב.

 מכולת שמקבלת תלושי אוכל

אני מתכננת לפחות עוד ביקור משפחתי אחד בניו יורק לפני שנחזור ולפחות ביקור אחד עם חברה. בפעם הבאה שנגיע כמשפחה אני אהיה יותר מוכנה לחוויה ואדע להנות ממנה יותר וכשאהיה שם עם חברה - טוב, זה כבר באמת חומר לפוסט שונה לגמרי!

כשבוע לפני חג הפסח הייתי בספריה של בית הספר, שם אני מתנדבת פעם בשבוע. הפעם ראיתי (במקרה, באמת!) ספר בנושא חג הפסח, אז שמתי אותו בצד עד שתגיע הכיתה של הבכור. בבית התחלנו לקרוא את הספר  The Matzah Man והבכור די נהנה מהסיפור והחרוזים. אני נהניתי לקרוא ספר כל-כך יהודי-אמריקאי.

כשבוע לאחר מכן קיבלנו חבילה מישראל, מהסבתא. ומה רכשה הסבתא לנכדים באמריקה לקראת החג? ספר! איזה ספר? "מר מצה", כמובן!

השווינו את הטקסט המקורי (באנגלית) והמתורגם (לעברית).

הבכור החליט שהעברית יותר יפה. ילד טוב ירושלים!