כולנו מכירים את השיר הזה -
"יש לנו תיש
לתיש יש זקן
ולו ארבע רגליים
וגם זנב קטן
במקל, בסרגל, מה שבא ליד
במקל, בסרגל, מה שבא ליד
במקל, בסרגל, מה שבא ליד"
שמתם לב פעם שאין שום הגיון לשיר הזה? מה הקשר בין תיש למקלות וסרגלים? ולתיש הרי אין בכלל ידיים?
לפני כמה שנים שמעתי את הסיפור מאחורי הסלט הזה אבל עכשיו, כשאני שרה את זה עם הקטנים במכונית, זה קצת מציק לי שאני שרה על אלימות מבלי שהם יודעים, לכן החלטתי לשתף אתכם בסיפור (המצחיק, חייבים להודות).
כולנו עושים את זה. לוקחים שיר מאד מוכר ומשנים את המלים כדי שיתאימו לנו - אם בכיתה בזמן שיעור משעמם, באוניברסיטה בזמן שיעור משעמם, כדי להצחיק את הילדים וכו'. זה מה שקרה כאן. המקור נכתב ע"י יצחק אלתרמן (לא להתבלבל עם נתן אלתרמן, הבן של יצחק) והוא הולך ככה -
יֵשׁ לָנוּ תַּיִשׁ,
לַתַּיִשׁ יֵשׁ זָקָן,
לוֹ אַרְבַּע רַגְלַיִם,
וְזָנָב לוֹ קָטָן.
יֵשׁ לוֹ קַרְנַיִם –
קַרְנַיִם לִנְגֹּחַ;
יֵשׁ לוֹ טְלָפַיִם
לִבְעֹט וְלִבְרֹחַ.
אֵין מַזִּיק כָּמוֹהוּ;
לֹא יָנוּם, לֹא יִישַׁן;
בְּעֵדֶר הַצֹּאן הוּא
גַּם רֹאשׁ וְגַם רִאשׁוֹן.
יֵשׁ עֵז לוֹ – זוּגָתוֹ,
הִיא טִפְּשָׁה וּסְכָלָה;
אַךְ חָלָב הִיא נוֹתְנָה
כָּל יוֹם קַנְקַן מָלֵא.
לַתַּיִשׁ, לָעֵז
בֵּן קָטָן – גְּדִי.
יָפֶה הוּא וְחָבִיב,
אוֹתוֹ אוֹהֵב אֲנִי.
לַתַּיִשׁ יֵשׁ זָקָן,
לוֹ אַרְבַּע רַגְלַיִם,
וְזָנָב לוֹ קָטָן.
יֵשׁ לוֹ קַרְנַיִם –
קַרְנַיִם לִנְגֹּחַ;
יֵשׁ לוֹ טְלָפַיִם
לִבְעֹט וְלִבְרֹחַ.
אֵין מַזִּיק כָּמוֹהוּ;
לֹא יָנוּם, לֹא יִישַׁן;
בְּעֵדֶר הַצֹּאן הוּא
גַּם רֹאשׁ וְגַם רִאשׁוֹן.
יֵשׁ עֵז לוֹ – זוּגָתוֹ,
הִיא טִפְּשָׁה וּסְכָלָה;
אַךְ חָלָב הִיא נוֹתְנָה
כָּל יוֹם קַנְקַן מָלֵא.
לַתַּיִשׁ, לָעֵז
בֵּן קָטָן – גְּדִי.
יָפֶה הוּא וְחָבִיב,
אוֹתוֹ אוֹהֵב אֲנִי.
עד כאן הכל טוב ויפה.
עכשיו צרפו לסיפור את תלמידי הגמנסיה העברית הראשונה - גמנסיה הרצליה, ההיא עם המבנה המפואר שהרסו לטובת מגדל מאיר. היה להם מורה אחד שהיה די נוקשה וכנראה נקט בשיטות חינוך ותיקות בנוסח "חוסך שבטו שונא בנו". קחו תלמידי תיכון משועשעים אך מבואסים, צרפו למשוואה שיר קלאסי והנה התוצאה -
יֵשׁ לָנוּ רַבִּי,
לָרַבִּי יֵשׁ זָקָן,
וְלוֹ הַרְבֵּה תַּלְמִידִים,
וְהוּא מַכֶּה אוֹתָם.
בַּמַּקֵּל, בַּסַּרְגֵּל –
מַה שֶּׁבָּא לַיָּד!
לָרַבִּי יֵשׁ זָקָן,
וְלוֹ הַרְבֵּה תַּלְמִידִים,
וְהוּא מַכֶּה אוֹתָם.
בַּמַּקֵּל, בַּסַּרְגֵּל –
מַה שֶּׁבָּא לַיָּד!
השיר נעשה נפוץ (והוא הרי מאד קליט) בקרב תושבי תל-אביב הישנה ומשם המשיך הלאה, עם עיוות של המקור לטובת החידוש.
עכשיו כשתשירו את זה עם הילדים תבינו על מה אתם שרים!
א-גרויסע משיגענע!
